השחר עלה. קנקוומאקו ואני ירדנו לנהר הזורם לרגלי המחנה, מדלגים מסלע לסלע. הוא קפץ לברכה הירקרקה שלרגלי המפל כמו טרזן. שחיתי בעקבותיו...

כשדלתות המתכת נטרקו מאחורי בבום מהדהד, היה לי קשה להתגבר על האימה, גם אם זה היה בכאילו. הדקות המעטות בהן "נכלאתי" בתא בכלא, גרמו לי לחשוב...

עזבו אותי משרשראות זהב וטבעות יהלומים, אבל אין כמעט מקום בעולם שבו טיילתי וחזרתי משם בלי עגילים. כי בשבילי עגילים זה עניין של גיאוגרפיה.

בגיל 71, אחרי שהיית כמעט בכל מדינות העולם, היית אומר שמסעותיך שינו אותך בצורה כלשהי? קשה לדעת מה הייתי יכול להיות אחרת...

מהעיר סמרקנד לסלאר בבוליביה, מקיר התוכים בפרו לעיר האבודה בקולומביה, מהמוזיאון הלאומי בקהיר לממותות בטאימיר...11 מקומות שהחסירו לי פעימה

בעיני מערות הן סודות של הטבע. במשך השנים יצא לי לבקר בכמה וכמה מערות בארץ ובעולם, חלקן ממש מתויירות, אחרות פחות. רוצה לשתף אתכם בשלוש מהן

כשהוא יבש, הסלאר הוא משטח אדיר של ריק לבן ומסנוור; אך כשהוא מכוסה במים, משתקפים בו השמים והעננים הלבנים וקו האופק נבלע אי שם במרחק

בכניסה לעיר טראטה שבעמק קוצ'במבה בבוליביה ניצב פסל של איש על סוסה. זהו גנרל מנואל מריאנו מלגרחו ולנסיה שהיה נשיא בוליביה ולקה בשגעון רדיפה

צעדים כבדים מרעידים את האדמה ודינוזאור ענקי פוסע בכבדות תוך שהוא רומס את הצמחייה שבדרך. הקטע הזה, שנשמע כמו עוד סיפור דינוזאורים חביב, התרחש

מעט לפני שש החלו להישמע מעלינו צווחות רמות. ואז ראינו אותם, את מאות התוכים שעפו זוגות זוגות, כמו מטס של עפיפונים חיים בכל צבעי הקשת

צעדנו בין קקטוסי ענק, מגדלי סלע צבעוניים ומפותלים וכפרים זעירים עם בקתות טיט, עד שהגענו לשביל, הוא השביל האחרון של קיד וקסידי.

סירת הקאנו מחליקה בשקט במעלה הנהר. שלדגים צובעים את האוויר בנוצותיהם, קפיברות עומדות על הגדה ממול. חלום של שנים התגשם. אנחנו בפנטנל