אנטארקטיקה, בעקבות שקלטון

על עמידות ואופטימיות

5 בנובמבר 1914, מפרץ סטרומנס

הספינה אנדיורנס (Endurance) מגיעה למפרץ סטרומנס (Stromness) שבאי סאות' ג'ורג'יה (South Georgia) הנמצא בדרום האוקיינוס האטלנטי. על סיפונה 28 חברי המשלחת המלכותית לחציית יבשת אנטארקטיקה בפיקודו של ארנסט שקלטון( Sir Ernest Henry Shackleton). במהלך החודש ששהו כאן נועץ שקלטון בקפטנים של ספינות ציד הלווייתנים שהרבו לשייט באותם ימים בים וודל (Weddell) הזרוע קרחונים, ויצר עימם קשרי כבוד וידידות. האם יכול היה לדמיין את נסיבות חזרתו לכאן ברגל כשנה וחצי מאוחר יותר כדי להזעיק עזרה?

8 בדצמבר 2014, מפרץ סטרומנס

בשעות הבוקר הספינה שלנו, פלנסיוס (Plancius), הטילה עוגן במפרץ סטרומנס. ירדנו לסירות הזודיאק ובתוך זמן קצר כבר פילסנו דרך בין מאות אריות ים שהתגודדו בחוף ועל מדרונות הגבעות. טיפסנו על גבעה בין ערוצי הנהר הזורם במורד. היעד היה המפל על שמו של שקלטון, הנמצא במרחק של כארבעה קילומטרים מהחוף. במרחק מה ניצבו שרידיה החלודים של התחנה הנורווגית לעיבוד לווייתנים שפעלה כאן עד שנות ה-30 של המאה הקודמת. העננים נעשו נמוכים ואפורים. גשם דקיק החל לרדת. התרגשתי. שלושה ימים קודם, ב- 5 בדצמבר, מלאו 100 שנים בדיוק לתחילת מסעה של האנדיורנס ולסיפור הישרדותם המופלא של אנשיה. אחרי רואלד אמונדסן ורוברט סקוט, שני חוקרי הקוטב הדרומי המיתולוגיים וגיבורי ילדות, שקלטון הוא הגיבור שלי.

5 בדצמבר 1914, גריטוויקן

האנדיורנס יוצאת מהנמל בגריטוויקן בדרכה למה שנחשב ל"מסע הגדול האחרון של העידן ההרואי של הגילויים האנטארקטיים". תכניתו של שקלטון, אז בן 40, תוארה כ"נועזת עד חצופה", אבל זה היה הוא: מגלה ארצות מהזן הקלאסי, הרפתקן, מנהיג מלידה, רומנטי, ובטוח בעצמו עד שחצנות.

המטרה הייתה לחצות ברגל ובמזחלות רתומות לכלבים את יבשת אנטארקטיקה דרך הקוטב הדרומי. האנדיורנס הייתה אמורה להפליג דרומה בים וודל, להטיל עוגן בחופה המערבי של אנטארקטיקה - ומשם לחצות עד לים רוס (Ross) שבצידה האחר, מהלך של כ-2,880 קילומטר. המשלחת מעולם לא דרכה באנטארקטיקה, אבל סיפור הישרדותה האפי כנגד כל הסיכויים הפך סמל לעמידות, לנחישות ומעל לכל למנהיגות.

8 בדצמבר 2014, גריטוויקן

אחר הצהרים כבר עגנו בגריטוויקן, כ- 35 קילומטרים מזרחית לסטרומנס. שלדי המתקנים של תחנת עיבוד הלווייתנים שהחלה פעול כאן ב-1904, מהווים אנדרטת רפאים לטבח המתמשך שביצע האדם עד שכמעט

המיט שואה על מלכי האוקיינוסים המופלאים האלה. אריות ים ופילי ים (מהגדולים שבטורפים הימיים היונקים) שוטטו בין המבנים, נבחו, שאגו, נחרו והשמיעו גרעפסים אדירים. גורים של פילי ים תקעו בנו מבטים בעיניהם העגולות והתאמנו בשחייה בין פינגווינים וגרוטאות של ספינות דיג חלודות. קשה למצוא מראה הזוי מזה.

גריטוויקן היא מקום מושבו ההיסטורי של הממשל הבריטי. מהימים של אז נותרו במקום כנסייה ובית דואר שממנו אפשר לשלוח גלויה לעולם. המוזיאון הקטן שבמקום מספק הצצה מרתקת לחייהם ולעולמם של ציידי הלווייתנים, כמו גם לטבע ולהיסטוריה של האי. בחודשי הקיץ האנטארקטי הקצר (נובמבר-מרס) פועלת במוזיאון חנות מזכרות חמודה, וכמובן שקנינו חולצות טי עם התצלום המפורסם של האנדיורנס. במבנה הסמוך מוצגת רפליקה של הג'יימס קיירד (James Caird), הסירה שבה הפליגו שקלטון וחמישה מאנשיו לסאות' ג'ורג'יה כדי להזעיק עזרה אחרי שספינתם נלכדה בקרח (על כך בהמשך).

בבית הקברות הזעיר של גריטוויקן נמצא גם קברו של שקלטון, "הבוס", כפי שקראו לו אנשיו. הרמנו לכבודו כוסיות וויסקי, ומדריכה מצוות הספינה הקריאה דברים לזכרו. בערב נערכה על הסיפון מסיבת ברביקיו עליזה שאליה הוזמנו גם המתנדבים והחוקרים השוהים בתחנת המחקר שעל החוף. מי חשב שאי פעם נרקוד על ספינה מול קברו של שקלטון, באחד מהמקומות הכי נידחים על הכדור.

9 בדצמבר 2014 מפרץ סנט. אנדריוס (St. Andrew's Bay) סאות' ג'ורג'יה

מהספינה זה נראה כמו גוש אפרפר, רוחש וצווחני. רגע אחרי שירדנו מסירות הזודיאק כבר עמדנו עם חיוך אווילי על הפרצוף, צופים על מושבת הפינגווין המלכותי הגדולה באי. כ-200 אלף פינגווינים ומאות פילי ים צעירים מילאו מאופק לאופק מישור ענקי - בין קרחונים, נהרות, מורנות (סחופת קרחונים) והרים מושלגים. תרועות הפינגווינים דמו לתקיעת חצוצרות של צבא המתכונן לקרב, סירחון הלשלשת הרקיע שחקים, וכל מה שרציתי היה להישאר שם שבוע.

לראשונה בחיי ראיתי פינגווינים הולכים מכות: הם דחפו פינגווין את רעהו בכוח בחזה כשכל החבורה סביבם צווחת בקולי קולות, עד שאחד מהם עף אחורה למרחק של יותר ממטר וחזר באיגוף משמאל, רק כדי להיות מגורש שוב. מלחמת הכנופיות הזו לא הפריעה לעשרות אלפי האפרוחים החומים שהיו שם לתבוע בתוקף מזון, ולא חשוב שבשלב הזה הם כבר בגובה של ההורים ואף שמנים מהם. הם נראו כמו קופיפים שעירים, נפנפו בכנפיים והשמיעו ציוצים מעוררי רחמים. פילי ים בגודל של ספינה התקדמו על האדמה בתנועה גלית כמו זחלים ונשפו כמו דודי קיטור. יש מראות שצריך לעצום עיניים, לפקוח ולהבין שזה אמתי.

גם השמש, השמיים הכחולים, ענני הנוצה והים השקט היו היום לגמרי אמתיים. כך יכול היה הקפטן שלנו, ייבגני לבקוב, לנווט את הספינה במעבר הצר המוביל לפיורד דריגלסקי (Drygalski), שאת יופיו באמת שאין מילים לתאר. כל 112 התיירים ורוב אנשי הצוות עמדו על הסיפון מכושפים, כמעט נוגעים בקרחונים ובצוקים. כך במשך יותר משעתיים, עד שהספינה ביצעה סיבוב ועזבה.

זמן קצר אחרי שיצאנו מהפיורד והספינה פנתה דרומה-מערבה לכיוון אנטארקטיקה, יאנוס, סגן הקפטן, הבחין על מסך הרדאר בקרחון ענק שלא ידעו על קיומו. ככל שהתקרבנו התבררו ממדיו המפלצתיים: כ-42 קילומטר אורך, את רוחבו לא הצליחו לאמוד וכדי לעקוף אותו הספינה נאלצה לשייט לאורכו במשך כמה שעות. הייתה לי תחושה שאנחנו באיזה יקום מקביל. חשבתי על משטחי הקרח של ים וודל, ועל האנדיורנס שנכלאה בהם לנצח בדרכה ליבשת הקפואה.

11-12 בדצמבר 2014, בים לאנטארקטיקה

הים רגש מעט, הספינה התנדנדה. עמדתי על הסיפון ועשיתי שלום לבני הלוויה הקבועים של הספינה - אלבטרוסים שונים, בהם האלבטרוס הנודד בעל מוטת הכנפיים הארוכה מכולן (כ-3.5 מטר), יסעורים שנראו כמו עפיפונים בלבן-שחור, ומינים רבים של לווייתנים. באחד הימים אף הופיע לווייתן כחול, הגדול מכולם. הם פלטו סילונים, עלו על פני המים, הרימו זנב וצללו. ניצלתי את הזמן בים וחזרתי שוב לספר הקאלט שלי: אנדיורנס, מאת אלפרד לנסינג.

18 בינואר 1915, ים וודל

כשישה שבועות וכ-1,600 קילומטר אחרי שיצאה מגריטוויקן, נלכדה האנדיורנס בין מדפי הקרח של ים וודל, 160 קילומטר בלבד מחופי אנטארקטיקה. היא נסחפה לאיטה בים הקרח לכיוון דרום-מערב, וככל שחלף הזמן החורף האנטארקטי סגר עליה גם הוא, הטמפרטורות צנחו לעשרים מעלות מתחת לאפס והשתרר לילה נצחי.

קשה לחשוב על מקום מבודד מזה. גם התקווה שהאביב יביא להפשרת מה של הקרח נכזבה, מלאי המזון הצטמק ובלית ברירה הם החלו לצוד פינגווינים וכלבי ים. שקלטון, שהבין יותר מכל אחד את החשיבות שבשמירה על המורל של אנשיו, הקפיד ככל האפשר על סדר יום, על תעסוקה ועל פעילות גופנית. יותר מהקור, מהרעב ומהים - הוא ידע - האויב הכי מסוכן היה דמורליזציה.

זו הייתה תחילתו של מסע ההישרדות של 28 חברי המשלחת, הן יורדי ים מנוסים והן חוקרים צעירים שזה עתה יצאו מקיימברידג'. כולם, עד האחרון שבהם, ניצלו.

27 באוקטובר 1915, ים וודל

281 יום אחרי שנכלאה בין מדפי הקרח ונסחפה עמם מרחק של כ-1,900 קילומטר, הם נאלצו לנטוש את הספינה. האנדיורנס עמדה לסיים את חייה. הלחץ של עשרות טונות של קרח סגר עליה, קורות העץ האדירות שלה חרקו ולבסוף נשברו בקול נפץ. למחנה שהקימו על מדף קרח יציב יחסית במרחק מה מהספינה הם קראו Ocean Camp. כל פריט שניתן היה להציל הוצא מהספינה, ממזון ודלק ועד ביגוד, כלים, אוהלים, שלוש סירות ההצלה, ולמרבה המזל גם סרטי הצילום של פרנק הרלי, הצלם הרשמי של הספינה.

הם נותרו מבודדים בשממת אוקיינוס הקרח הדרומי, בלי כל אמצעי קשר ומבלי שאיש יידע על מצבם ומיקומם.

21 בנובמבר 1915, ים וודל

בשעות אחר הצהרים הבחין "הבוס" מזווית עינו בתזוזה מכיוון הספינה ושאג: "She is going boys!" (היא הולכת בחורים). האנדיורנס זקפה זנב ובתוך דקות צללה לנצח במימיו הקפואים של ים וודל. באותו ערב הורה שקלטון על פינוק מיוחד: ביסקוויט עם ממרח דגים. נובמבר התקרב לסיומו. מוזר ככל שיישמע, השבועות הללו של חיים פשוטים על הקרח היו גם מהנים בדרכם, והם למדו להכיר טוב יותר את עצמם. "לחיים כאן יש גם יתרונות", כתב ביומנו רופא הספינה, אלכסנדר מקלין. "קראתי פעם שכל מה שהאדם זקוק לו כדי להיות מאושר הוא קיבה מלאה וחום, ואני מתחיל לחשוב שזה כמעט נכון".

10 באפריל 1916, ים וודל

החיים על גבי מדף קרח בוגדני שעלול להיסדק בכל רגע הפכו מסוכנים מיום ליום. האנשים ירדו לשלוש סירות ההצלה, לים של מתזים מקפיאים, רוח שמשנה כיוון ככל שתחשוק וקרחונים צפים בכל צורה וגודל - ואיכשהו הצליחו לנווט אל האי אלפנט ( Elephant Island) שבקצה הצפוני של חצי האי אנטארקטיקה. הם נזרקו אל רצועת חוף שאורכה בקושי 40 מטר, רוחבה כ-20 מטר ומעל ראשם צוקים קודרים בגובה של מאות מטרים. מבודד ועוין ככל שיהיה, האי היה יבשה, 497 ימים אחרי שרגלם דרכה עליה לאחרונה. "הצטופפנו סביב תנור השומן, עשן צורב בפנים, היינו חבורה עליזה למדי... , גופינו הקפואים החלו להתחמם... החיים לא נראו כה גרועים", כתב ביומנו פרנק וורזלי, הקפטן של הספינה.

24 אפריל - 10 מאי 1916, דרום האוקיינוס האטלנטי

משהבין שאם לא יעשו מעשה, הם יישארו על האי לנצח – בשתיים בצהרים ב-24 באפריל 1916 ירד שקלטון עם חמישה מאנשיו לסירה ג'יימס קיירד (James Caird) כדי להזעיק עזרה. סיפורה של הג'יימס קיירד כמו לקוח מסיפורי האודיסאה.

שישה אנשים בסירת מפרש שאורכה כשבעה מטרים, שהפליגו בעיצומו של הסתיו האנטארקטי כ-1,300 קילומטר במשך 16 יום, בים הנחשב לסוער בעולם, עם גלי ענק בגובה של 17 מטר, קור מקפיא, רוחות במהירות של טורנדו וגלי ענק שאיימו לרסקם על סלעי סאות' ג'ורג'יה. לניווט עמדו לרשותם רק כרונומטר, סקסטנט וטבלאות ניווט ושעות נדירות של שמש כדי לבדוק מיקום.

בינתיים, העשרים ושניים שנותרו על האי נאלצו לבלות כאן במזג אוויר מייאש, בקור מקפיא ובשעמום מטריף. גרינסטריט, הקצין הראשון, רשם ביומנו: "כולם בילו את היום כשהם נרקבים בשקי השינה, מעשנים את מעט הטבק שנותר. עוד יום ארור חלף". קשה מכל הייתה אי הידיעה האם מישהו בכלל יבוא אי פעם להצילם.

10 במאי 1916, סאות' ג'ורג'יה

הסירה נחתה לבסוף בצדו הצפון מערבי של האי, בעוד הנקודות המיושבות היחידות, סטרומנס וגריטוויקן, נמצאות בדיוק מצדו השני. כדי להגיע לשם היה עליהם לחצות את שדרת הרכסים החוצה את האי לאורכו, מסלול שאיש לא עשה קודם ותואר במפות כשטח ריק.

שקלטון יצא למשימה עם עוד שניים. שלושת האחרים היו תשושים מדי ונותרו לחכות במפרץ. במשך 36 שעות רצופות השלושה טיפסו וחצו פסגות וקרחונים, מסלול שגם כיום מעזים לעשותו מתי מעט בלבד. בשש וחצי בבוקרו של 10 במאי 1916 הגיעו השלושה לפסגה שממנה שמעו במעומעם קול שריקת קיטור. כששמעו בשבע שריקה נוספת – המודיעה לעובדי תחנת סטרומנס להתייצב למשמרת הבוקר – הבינו שעשו זאת. כמה שעות אחר כך השתלשלו במפל, הוא מפל שקלטון.

13 בדצמבר 2014, האי אלפנט

הפלגנו מסאות' ג'ורג'יה לאי אלפנט. מעט אחרי ארוחת הבוקר הבחנו בפסגות המרשימות של האי, טהור ובתולי. כמו אז, גם כיום הים כאן הוא הריבון. הגלים הגבוהים לא אפשרו ירידה בזודיאקים וקפטן לבקוב קירב את הפלנסיוס לאי ככל שניתן. מעל לפסגות הסתדרו עננים דמויי עדשה, המיוחדים לאזורים האלה. נשבה רוח חזקה, היה קר ( 2°c-), אבל מעריצי שקלטון לא ויתרו. עמדתי על הסיפון מדמיינת את הרגע שבו ב-30 באוגוסט 1916 ראה לפתע מרסטון, הצייר הרשמי של המשלחת, את הספינה ילצ'ו (Yelcho) כשעל סיפונה חבריהם ובראשם שקלטון, מגיעים להצילם. בין סלעי החוף ראינו פינגוויני Chain strip, שנראים כמו ליצנים. עבור האנשים שבילו כאן ארבעה חודשים היצורים המתוקים האלה היו כמעט מזון יחידי. בין כל אלה ניצבת מצבה צנועה לזכרו של לואיס פארדו, הקפטן הצ'יליאני של הילצ'ו, שבעיצומו של החורף האנטארקטי הצליח לנווט אל האי ולהציל את העשרים ושניים שנותרו מאחור.

14 בדצמבר 2014, חצי האי אנטארקטיקה

בימים הבאים ספגנו את המראות של אנטארקטיקה. התגלגלנו מצחוק למראה פינגוויני אדלי (Adelie) שקיפצו בין קוביות קרח למרגלות צוקי הר געש, טיק טק, למעלה למטה, כמו הוביטים קטנים; ראינו בפעולה את החמסנים (Skua, עוף דורס ימי), אותם בריונים שכונתיים ואימת הפינגווינים, שלנגד עינינו חטפו כמה אפרוחי אדלי ובלעו אותם בשלוק.

הרגשתי תחושת החמצה על שקלטון, שלא זכה להגשים את חלומו. יותר מסיפור סוחף ומצית דמיון, על קבוצת אנשים שיוצאים למסע לקצה העולם, ולעיתים כמו ניצבים מול מכשף מרושע אך יפה תואר - בשבילי המסע של שקלטון מסמל את הסקרנות, את הרצון לדרוך במקום לא ידוע, את היכולת להתפעל מהטבע ולשרוד קשיים, את הדחף החלוצי לנוע קדימה, את רוח האדם, לטוב ולרע.