חצי האי סיני, מצרים

הכי קרוב לגן עדן

כמה דקות אחרי אילת זה היה מתחיל. מיד לאחר שהיינו עוברים את טאבה, את אי האלמוגים ובריכת השמש, וממשיכים לדהור דרומה – מימין הרים אדומים, משמאל רצועה של טורקיז - הייתה מתחילה לגאות אצלי תחושה של מרחבים. בחוף המנגרובים בנאבק, עם הספינה הטבועה "מריה שרדר" על שרטון ברקע, זמן סיני כבר היה חודר לנשמה. לעת ערב, אחרי יום שלם של נסיעה, כשהיינו מגיעים סוף סוף למפרץ נעמה, כבר היה משתלט עלי אושר פראי.

את סיני גילינו אי שם בשנות השבעים. חזרנו מטיול קיץ מפרך עם שני ילדים באירופה. בן השבע לא רצה לצאת מהמכונית כדי לראות את המגדל הנטוי של פיזה, וכיכר סן מרקו בוונציה עניינה את בן השנתיים וחצי כמו שלג דאשתקד. כמה שבועות אחר כך, בראש השנה, בלי יותר מדי אשליות לחופשה על אמת, מצאנו את עצמנו בדרך לסיני.

מרגע שהגענו לבית ספר שדה של החברה להגנת הטבע בנעמה, עם כל הציוד והפקלאות, השתלטה על כולנו איזו מן שלווה. מי שלא ראה את הילדים האלה בסיני, לא ראה ילדים מאושרים מימיו. השקט הפנימי של המקום חלחל גם אליהם. הם התרוצצו על החול, למדו לשנרקל, שוטטו בחוף, אספו זרדים למדורה של הלילה והשתכרו מהחופש. הדאגה היחידה הייתה למרוח אותם מדי פעם בקרם הגנה ולהזכיר להם לחבוש כובעים. בין לבין, כמעט שכחנו מהם, והאמת שגם מעצמנו.

מאז, נעשינו שבויים בקסמו של המקום. כמה פעמים בשנה היינו אורזים חצי בית ויורדים לסיני, שום דבר - לא ההכנות הקדחתניות לפני הנסיעה, לא הארוחות שהיה צריך להכין ולארוז מראש, לא הנסיעה במכונית צפופה ונטולת מזגן, בין סנפירים, שנורקלים ומסיכות – כלום לא הפריע לנו. גם לא המקרר המרעיש במטבח המשותף של חדר האוכל, שהיוגורטים מהתא למעלה היו נמעכים בו ונוזלים על השניצלים בתא שלנו.

זה היה הרבה לפני ששארם א-שייח' הפכה למרכז תיירות צפוף, גדול ודוחה כפי שהיא כיום, שנות אור לפני שהאיטלקים והגרמנים גילו את סיני והציפו אותו לזרא. חצי האי החלומי הזה היה אז כולו שלנו. הסתובבנו לנו כל היום בבגדי ים כאילו אין מחר. רק בערב בחדר האוכל, מול הסלט והחביתה, היינו עושים טובה ולובשים טי שירט. אקט הלבוש הכי מסובך היה להיכנס ולצאת מחליפת הצלילה. אף אחד לא זירז אותנו. לא היינו צריכים להספיק לטיסת המשך, לא לכתת רגליים במוזיאונים נחשבים, גם לא לחפש מלון ללילה. ההחלטות הכי גורליות שנדרשנו להן היו לאיזה מפרץ נקפוץ מחר – ראס אום סיד עם חורשות האלמוגים הפסיכדליות, ראס מוחמד עם הריף הכי מטריף בעולם, או סתם נרבוץ על החוף מול השונית היפהפייה של מרס אל עיט (מפרץ נעמה).

ככה, משנרקלת לי במים שעה, שעתיים, מרחפת חסרת משקל בין אלמוגי מוח ענקיים, עוקבת אחרי דג נקאי זעיר הפולה טפילים ושיירי מזון מבין שיניו המפחידות של דג טורף, מזהה ריה (דג מעמקים שטוח) כחולה מנומרת המרחפת על הקרקעית כמו רוח רפאים מצוירת, מתחככת בדגי תוכינון עם עיניים מהפנטות, עושה שלום לדגי שושנית, נשאבת לתוך צבעוניות בלתי אפשרית, מרגישה כמו עליסה בארץ פלאות תת מימית. אחר כך צפה סתם במים ולא חושבת על כלום, שוכבת על החול ובוהה בהרי סיני הכהים היפהפיים, לא מוטרדת משום דבר. מדי כמה דקות מישהו מרים את הראש מהמים וצועק – הי, יש פה זהרון מקרין (דג ארסי מיוחד ומרהיב), בואו לראות להקה של ברקודות.

כך במשך שבוע, עד שהציביליזציה הייתה קוראת לנו בחזרה. כדי לרכך את השיבה הביתה היינו עושים עוד לילה בדהב, בסוכות של ביון השוודי ואנט הצרפתיה, עם שלושת ילדיהם הבלונדינים ושחומי העור, שהתרוצצו יחפים בגלביות.

בשנת 1981, זמן לא רב לפני שישראל נפרדה לשלום מסיני, ישבנו בקצה הדרומי של מפרץ נעמה, מסניפים את הרגע. היה שם דייג בדואי שהכין דגים על האש. ישבנו בחוץ, בשקיעה. המפרץ היה ורוד, הפסגות נדלקו, והבדואי עם כל הזמן שבעולם צלה את הדגים בחוץ. מדי פעם הוסיף קצת פלפל, זרה טיפה מלח. שאלו פעם את הברון רוטשילד מה היין הכי טוב בעיניו. "היא הייתה בת שמונה-עשרה, אני הייתי בן עשרים", ענה הוא. "ניגשנו למכולת הקרובה, קנינו בקבוק וזה היה היין הכי טעים ששתיתי". כך, התוכינון שירד אחרי כשעה ומשהו מהגריל המאולתר, היה הדג הכי טעים שאי פעם אכלתי.

נכון, יש את המלדיביים, את איי סיישל, ועוד איים קסומים על חופי האוקיינוס ההודי שחופשה בהם מרוקנת את הכיס מאלפי דולרים. אבל החופשות האלה בסיני, כל כך פשוטות וזולות, וכל כך קרובות לבית, היו הכי יפות, הכי נפלאות, הכי לזיכוך הנשמה. זה היה גן עדן במקום הכי יפה בעולם.

.