ציידי העלים
שנים חיפשתי את השלכת הכי יפה. בניו אינגלנד, ביפן, במונטנגרו, בקנדה, בעמק הלואר, במחוז צ'ינגחאי בסין, ברמת הגולן. בסוף מצאתי אותה, בקוריאה. היה סתיו, אוקטובר. יצאנו מסיאול. תור של מכוניות השתרך בדרך לשמורת סורקסאן ( Seoraksan), הנחשבת ליפה בדרום קוריאה ונמצאת ברשימת אונסק"ו. בכניסה ניצב פסל ענקי של בודהה העשוי יציקת ברונזה מוזהבת, ואת הנכנסים בשעריה מקבל פסל של דוב שחור – הסמל של הרי Seoraksan. עוד מעט נטפס עליהם, גושי גרניט עצומים בין עצי אדר שאותתו בצבעים כמו שרק הם יודעים - אדום שני, צהוב, כתום, ירוק בהיר. אף שתושבי קוריאה נוצרים ברובם, הם קרובים באמונתם גם לבודהיזם, שאחד מעקרונותיו הוא ההתחברות לטבע.
ומה טבעי יותר מאשר עלייה לרגל למקדשים שהוקמו, ולא במקרה, במקומות שבהם השלכת מעלה הרהורי תפילה? הקוריאנים אכן סוגדים לטבע שלהם ויוצאים אליו בהמוניהם. צעירים ומבוגרים הם צעדו במרץ בשבילי השמורה בבגדי טיול מדוגמים להפליא ולא הפסיקו להצטלם על רקע השלכת. חשבתם שהיפנים והסינים הם מלכי הסלפי? חכו עד שתגיעו לקוריאה בסתיו.
קונפוציוס בשלכת
אפשר אמנם להסתפק בטיול רגלי בשטחי השמורה המישוריים (השמורה שוכנת בחלקה בעמק רחב), להגיע למפלים Yukdam או Biryeong (כ-40 דקות הליכה מהכניסה הראשית) ולהתפעל מהמקדשים, אבל אני רציתי להגיע אל פסגת הסורקסאן, הגבוה בהרי השמורה, שגובהו 1,708 מטר. הקטע האחרון בדרך לפסגה תלול ומתיש. אבל האוויר היה מתוק וצלול, והנוף מלמעלה שווה כל טיפת זיעה. אפשר היה כמעט לגעת בים יפן (שנקרא גם הים המזרחי) שנצנץ שם למטה. במרחק מה נראו שדות חקלאיים והעיר Sokcho, שיושבת ממש על החוף. ישבתי לבדי על סלעי הפסגה החשופים, תיירת לבנה יחידה בין אלפי קוריאנים. הם חייכו. כיבדתי אותם בממתקי שומשום ונפרדנו כידידים.
המשכנו אל Dosan Seowon, בית ספר קונפוציאני שהוקם לפני כ-500 שנים על ידי Yi Hwang, מגדולי הפילוסופים והאינטלקטואלים הקוריאנים, שנודע בתפיסותיו המיוחדות את הקונפוציוניזם, עסק גם בתגליות מדעיות ובאסטרונומיה והיה מאנשי אמונו הקרובים של המלך Seonjo שלימים מינה אותו לראש ממשלה. כיום הוא מונצח על שטר של 1,000 וואן, שהרי כבר במאה ה-14 קוריאה אימצה את הקונפוציוניזם כדת מדינה. בית הספר עצמו נוסד על ידי ממשיכי דרכו של Yi Hwang והוא נטוע בשוליו של יער שבדיוק עמד – איך לא - בשלכת חלומית.
אד ערפילי עלה מנהר Nakdong, הארוך בנהרותיה של קוריאה, שנשפך לים בסמוך לעיר הנמל Bousan. הגשר העתיק שנמתח מעל לנהר יצר השתקפות, כמו ציור על רקע צבעי סתיו. בדרך עצרנו ליד פגודת האבן הגדולה במדינה, מתקופת שושלת Silla (מאה 8 לספירה). יש החושבים שהמילה פגודה מקורה בשיבוש אנגלי של המילה הסינית Pa Ko Ta, המתארת מגדל מתומן ומדורג. אחרים משערים שהמקור במילה פרסית שהתגלגלה לפורטוגזית. הפגודות, שהוצבו לרוב בראשי ההרים, תפקדו כמבנים צבאיים ונהגו לטפס עליהן כדי לצפות על האויב. אך הן שימשו גם כסמל שתכליתו להעצים את ההר כחלק מהעיצוב המסורתי של הגן הסיני המסמל את הקוסמוס. בפגודת Silla יש גם הרבה מן הסימבוליקה הבודהיסטית: חלקה התחתון המעוטר בפסלים הוא חייו הגשמיים של בודהה, והקצה העליון הוא ההארה. מספר הקומות בפגודה לעולם אינו זוגי, כי הזוגי הוא השלמות, אלוהים בכבודו ובעצמו. אני לא יודעת אם אלוהים מושלם. השלכת בקוריאה דווקא כן.
סוכריות של סתיו
הדרך למקדש Haein עוברת בין שדות אורז ירוקים צהובים המעובדים למשעי בעזרת מכונות משוכללות. מיכון מלא. ככה זה בקוריאה. מנחות אורז היו מונחות על הדרך ובמרחק מה עף עורב נחלים. המקדש המיוחד הזה אוצר את ה-Tripitaka Koreana - כ-30 אלף לוחות עץ שעליהם חרוטים כ-80 אלף פסוקים ממשנתו של בודהה, והם מהווים את האוסף הקאנוני הבודהיסטי החשוב ביותר. מקדש Haein, שנפגע לאורך התקופות על ידי המונגולים, היפנים ופולשים אחרים, נמצא כיום ברשימת אונסק"ו. הוא משמש גם כמנזר פעיל וניצב בין עצים וסלעי ענק שנראו כמו דינוזאורים שקפאו בזמן בין עלים של צבע. העצים על ראשי הגבעות נראו כמו סוכריות על מקל. מי חשב שבקוריאה, נמר אסייאתי של תאגידי ענק כמו סמסונג ו-LG, יונדאי ודייהו; מבנים מודרניים של זכוכית ואלומיניום; הייטק, גשרים ומגדלי מגורים כמו בהונג קונג - יש גם אזורים של יופי פיוטי, הרים ומקדשים, יערות, טבע, והשלכת הכי רעננה, כמו חלום של ילד.