הפנטנל ובוניטו, ברזיל

בממלכת הטויויו

סירת הקאנו מחליקה בשקט במעלה הנהר. על הגדה הבוצית רובצים קיימנים (Cayman, זוחל ממשפחת האליגטורים). שתי קפיברות (Capybara, המכרסם הגדול בעולם) עומדות על הגדה ממול ומביטות בנו. מתוך ענפי עץ אדיר נשמעות נהמות מוזרות. אלו הם קופי השאגן שמקימים מהומת אלוהים. עגור נמרי מתעופף בצווחות מתוך הסבך ומתיישב על עץ איפה (Ipe, עצים הפורחים בלבן, צהוב וורוד). בעונה הגשומה הנהר יכול לעלות בארבעה מטרים ויותר מגובהו כעת, אבל עכשיו גדותיו יבשות יחסית ורוחשות חיים. ציפור צ'צ'לקה (Chachalaca) שנראית כמו תרנגולת, מפלחת את האוויר בצרחות. שלדגים צובעים את האוויר בנוצותיהם, פרפרים מתעופפים לנו מעל לראש במין אורגיה אווירית. חלום של שנים התגשם. אנחנו בפנטנל (Pantanal), אחד האזורים הפחות מוכרים והיותר מפתיעים של ברזיל. ממרחק מה נשמעות קריאות של בוקרים וגעיות של פרות. גחליליות מתחילות לאותת בסבך. מבלי משים עברו שעתיים. עוד מעט ערב וצריך להתחיל לחתור בחזרה. עופות דורסים מסוג קרקרה (Caracara) הדומים לנץ ויכולים להרוג עגל אם הם פועלים בלהקה, עומדים בשקט על אחד העצים. שקיעה כתומה. הקיימנים עוד לא זזו מטר, בוהים בעולם בעיניהם העגולות. חסידת טויויו (Tuiuiu) עם ראש שחור ו"צווארון" בצבע דם מנקה את נוצותיה ומתבוננת בבבואתה המשתקפת במים. עם גובה של 1.40 מטר ומוטת כנפיים של למעלה מ-2.5 מטר, היא הסמל של הפנטנל.

הריכוז הגדול ביותר של בעלי חיים בעולם החדש

אגן האמזונס גורף אמנם יותר פרסום ותהילה, אבל אזור הפנטנל, עם הריכוז הגדול ביותר של בעלי חיים בעולם החדש, הוא המקום למי שבאמת רוצים לראות שפע בלתי ניתן לתיאור של בעלי חיים. אם באמזונס החיות נחבאות לרוב במארג של צמחייה סבוכה, בשטחים הפתוחים של הפנטנל אפילו הצופה העצל ביותר יכול לצפות בהן כמו בסרט. הפנטנל נמצא במרכזה של דרום אמריקה ומשתרע על שטח של כ-200 אלף קילומטרים רבועים. חלקים ממנו נמצאים בבוליביה ובפרגוואי, אך רוב רובו נמצא בברזיל. שמו נגזר מהמילה הפורטוגזית פנטנו (Pantano), שמשמעותה אדמת ביצה. אלא שלא מדובר בביצות, כי אם באזור המוצף הגדול בעולם. בעונה הגשומה, בין נובמבר לאפריל, מציפים נהר הפרגוואי ויובליו את שטחי העשב הענקיים של הפנטנל, למעט איים של צמחייה הבולטים מעל לפני השטח ומהווים מקלט לבעלי החיים הרבים. בעונה המוצפת הגישה לרוב שטחי הפנטנל אפשרית אך ורק בסירות ופה ושם במטוסים קלים.

אוכל נמלים בלונדיני

חשבנו שניזרק בתנאים בסיסיים באיזה מבנה של חווה. להפתעתנו הגענו למתחם קולוניאלי חד קומתי עם חדרים ענקיים ורצפות קרמיקה. לך תחשוב שבלב האזור הנידח הזה שהאדם הלבן גילה רק בתחילת המאה העשרים, מישהו יבנה מתחם מגורים שכזה, עם ארוחות ממיטב המטבח המקומי: מיצי פירות שנסחטו זה עתה, דגי שפמנון, שבבי מניוקה (שורש מאכל המזכיר תפוח אדמה) מטוגנים, פשטידת טונה אלוהית, יוגורט מעולה תוצרת בית, תבשיל עוף נפלא בתוך דלעת, ולקינוח פפאיה, אבטיח, עוגות ישר מהתנור וקוביות גויאבה ברוטב מתקתק עם פיסות גבינה לבנה. בבוקר התעוררנו לצלילי מקהלה עליזה, כמו בשיר של חווה אלברשטיין. כל שנייה וחצי הצטרפה ציפור נוספת לקקופוניה המקסימה. על עץ במרחק של מטר מחלון החדר שלנו זוג ציפורי איביס (Ibis) חיכך מקורים ענקיים בצלילים שנשמעו כמו קולות של בבונים. בעוד רגע תתחיל הזריחה. תוכי מקאו ענקיים בצבע כחול מחשמל ומקורים צהובים קרעו את האוויר במטסי ראווה והתיישבו על עץ גבוה.

לקראת ערב עלינו על סוסים. על גבי סוס אפשר לשוטט במרחבי הפנטנל, לחצות מקווי מים ולבוסס בצמחיה שעדיין מוצפת. לפתע הופיעו שני אוכלי נמלים גדולים עם חרטום מחודד ופרווה בגווני בלונד ודבש. הם חיפשו טרמיטים לארוחת הערב והופתעו מהמפגש ממש כמונו. לאור השקיעה ראינו שיירה ארוכה של קפיברות. הם צעדו בסך כמו פילונים שמנמנים ונעלמו אל תוך החושך. דורסי הלילה נכנסו לפעולה, ומתוך מקווי המים בערו עשרות עיניים של קיימנים.

והצפרדעים האלה הן אנחנו

על גבול הפנטנל נמצאת בוניטו, עיר קטנה, חמודה ומנומנמת הנחשבת לבירה האקולוגית של ברזיל ויושבת באזור של יערות גשם, בריכות יער, מערת נטיפים בצבע טורקיז ונחלים זכים. שנירקלנו בנהר אוליו ד'אגואה (Olho d'agua), שהדרך אליו עוברת ביער גשם. זה היה מחזה משעשע: קבוצה של אנשים מבוגרים הולכים ביער כשהם מצוידים בחליפות ובנעלי צלילה, מסכה ושנורקל.

אחרי כארבעים דקות הגענו לבריכת טורקיז טבעית וגדולה שבתחתיתה מפכים המעיינות היוצרים את הנהר. הרכבנו את המשקפות והכנסנו את הראש למים. זה היה כמו לצלול לתוך אקווריום ענקי של בדולח. ראינו בבהירות את הנביעות שבתחתית הנהר מבעבעות כמו סירים של שד נהרות. דגיגי עגלתס הנחלים הניזונים מתאי עור מתים עקצצו בעדינות את שוקי הרגליים שבצבצו מתוך חליפת הצלילה, משתעשעים עם האורחים הבלתי קרואים.

כמה דקות אחר כך הפקרנו את עצמנו לזרם והתחלנו לרחף במורד הנהר הזורם לאטו. לנו אנשי הים הפתוח, הריחוף הנינוח במי הנהר המתוקים, בלי הצורך להילחם בגלים, היה חוויה מתקנת. מוציאים את הראש ולמעלה עצים בירוק זרחני, תוכים וטוקאנים.

מחזירים את הראש למים ועולם שלם שט מולך. לפתע צץ דג פאקו (Pacu) באורך של כמטר ונעץ בי מבט. הפאקו הוא בן דוד רחוק של דגי הפיראניה הידועים לשמצה, ואף זכה לכינוי "מפלצת הנהרות" או "חזיר המים" על שום היותו אוכל כל - מצמחי מים ועד דגים קטנים ממנו. אף שהוא נקרא "הפיראניה הצמחונית" ואינו נחשב מסוכן לאדם, לא מומלץ לנסות ולהכניס אצבע לפיו.

כך זרמנו עם הנהר ונשפכנו אתו לריו דה פראטה (Rio da Prata), הגדול והמהיר ממנו. ראינו נחש אנקונדה רובץ על גזע עץ שנסחף לנהר. רוב גופו הענקי היה שקוע במים ומעליהם בלטו רק עיניו ונחיריו. הוא לא גילה בנו שום עניין. בטח חיכה לאיזה טרף עסיסי כמו קפיברה, צב מים, קיימן או אפילו יגואר. הייתה לי תחושה שהיגואר צופה בנו אי שם מתוך הסבך. אבל איך אומר הפתגם הברזילאי? "אתה לא תראה את היגואר, הוא זה שרואה אותך".

כשיצאנו אחרי כמה שעות מה"אקווריום" וראיתי את התצלום המצחיק שלנו, הרגשתי כמו צפרדע.

להרצאה; לכתבה