מעיר הקרנבלים אורורו בבוליביה, לשוד האחרון של קיד וקסידי בטופיצה

השוד האחרון של קיד וקסידי

בשלוש אחר הצהרים, באיחור של כשעה, יצאה רכבת Expreso del Sur מאורורו (Oruro), עיר הקרנבלים של בוליביה. אף אחד לא התרגש מהאיחור הקל. כולם יודעים שהחיים כאן מתנהלים על פי "זמן בוליביה". ובכלל למה להתרגש כשחמש דקות אחר כך המסילה כבר עוברת על סוללה בליבה של ימת המלח אורו אורו (Uru Uru), והעיניים בולעות את הנוף: הרים אדומים, מאות ציפורי מגלן ופלמינגו הצובעות את המים בוורוד, לאמות חומות דוהרות במרחק, ובמערכת הרמקולים המיושנת מתנגנים צלילי הצ'רנגו (כלי פריטה אינדיאני) הנוגים. "נשמתי בוכה, ואני חולם" שר הזמר, בעוד הכרטיסן בכובע מצחייה עם סמלים רקומים זהב, בודק את הכרטיסים ומחלק לנוסעים שמיכות צמר עבות. בלילה יהיה קור כלבים.

במקום שבו מסתיימת הימה מתחילה ערבה רחבה, מנומרת בצמחי מלחה ירוקים צהובים. צ'ולות (הכינוי לנשים אינדיאניות מסורתיות) בבגדים ססגוניים חתכו בסכינים חדות פאחה בראבה (Paja Brava), עשב ערבות המשמש למילוי מזרנים ולגגות של בקתות לבני הבוץ. הרכבת הזדחלה במהירות של צב. השקיעה נמשכה לנצח במופע מרהיב. כמה יפהפייה ואומללה היא בוליביה.

מבעד לחשכה אפשר היה להבחין בנוף דרמטי של קניונים צרים ועמודי אבן גבוהים. בשלוש בלילה, אחרי 12 שעות נסיעה ועצירה קצרה בעיר אויוני (Uyuni), הרכבת עצרה בתחנתה הסופית. בגובה של כ-3,000 מטרים, בעמק המוקף בשרשרת הרי Cordillera de Chichas האדומים והמחורצים, שוכנת העיר טופיצה (Tupiza), נעוצה בנוף שהוא מהיפים בבוליביה.

(אם אתם מחפשים עוד מסלולים בבוליביה, ממליצה ללחוץ פה על הקישור ולגלות דינוזאורים ונהר של מים נעלמים בשמורת טורוטורו וגם לקרוא על שליט מטורף בטראטה, בירת בוליביה בעבר.)

גם הסרט עשה היסטוריה

לתוך הנופים האלה, יפים יותר מנופי המערב הפרוע בימיו הטובים, נקלע בשנת 1908 צמד הפושעים הארי אלונזו לונגבאו ורוברט לה-רוי פרקר - הלא הם סאנדנס קיד ובוץ' קסידי. אחרי כמה שנים של מעשי שוד נועזים שעשו היסטוריה, הם עזבו את ארצות הברית ונסו לבוליביה. במדינה הנידחת הזו, כך חשבו, הם יוכלו לפרוש לגמלאות בכבוד. אך לפני כן היה עליהם למלא את הקופה והם החליטו ללכת על כולה ולשדוד סכום אגדי של 480 אלף דולר (כ-14 מיליון כיום) של ארצות הברית - שכר הכורים שעבדו בחברת Armayo, Francke & Companila.

ב-3 בנובמבר 1908 הם עקבו אחרי שליח רכוב שיצא ממשרדי החברה בטופיצה בדרכו צפונה, כשהוא מלווה בבנו ובמשרתו. בעוד השלושה יורדים בגבעה ששמה וואקה וואניוסקה (Huaca Huañusca, "פרה מתה" בשפת האינדיאנים מקבוצת קצ'ואה), באחד מעיקולי השביל התקיפו אותם השניים ושדדו מהם בקלות את הכסף. אלא שלמגינת ליבם של לונגבאו ופרקר, השלל הסתכם בכ-15,300 בוליביאנוס (כ-2,000 דולר במונחים של היום). את יתרת הסכום עמדה החברה להעביר שבוע אחר כך, אך לא טרחה ליידע על כך את צמד השודדים.

קיד וקסידי נמלטו ממקום הפשע אך לא הצליחו להגיע רחוק. ב-6 בנובמבר 1908, שלושה ימים אחרי השוד, לקראת ערב הגיעו השניים לסן ויסנטה (San Vicente), כפר של כורים בגובה של 4,800 מטרים, שכרו שם חדר ואף הזמינו ארוחת ערב. מה שהשניים לא ידעו, שבצהרי אותו היום הגיע לכפר כוח חמוש של כמה חיילים מצבא בוליביה, וכך עוד לפני שהתיישבו לאכול הם מצאו את עצמם מוקפים. בוץ' הצליח כנראה להרוג אחד מהחיילים, אך קרב היריות היה קצר. אחרי שקיד נפצע אנושות, בוץ' ירה בו בין העיניים ואחר כך ירה בעצמו. זה היה סופם של שני הגנגסטרים, שעלילותיהם הציתו את דמיונה של הוליווד והונצחו בסרט "קיד וקסידי" בכיכובם של פול ניומן ורוברט רדפורד. הסרט, שיצא למסכים ב-1969 עשה גם הוא היסטוריה והיה אחד משוברי הקופות הגדולים של תקופתו.

על גב סוס בעמק המאצ'ואים

וואקה וואניוסקה היא גבעה פסטורלית הנמצאת כ-50 קילומטרים מצפון מערב לטופיצה. הדרך אליהו עוברת בכפר הקטן סאלו (Salo) שבו אופים אמפנדס מעולות ממולאות בגבינה ובצל. עצים ממשפחת האקציות מנקדים את הדרך. האינדיאנים כותשים את פירותיהם עם עלי קוקה וחלב ושותים את התערובת כסגולה לכוח הגברא. צעדנו בין קקטוסי ענק, מגדלי סלע צבעוניים ומפותלים וכפרים זעירים עם בקתות טיט, עד שהגענו לשביל, הוא השביל האחרון של קיד וקסידי. בסוף השביל, כחמישה קילומטרים אורכו, משתרע אחו שלו הנושק לנחל. באחד מעיקולי הנחל יש מערה קטנה ומעליה מקבץ של סלעים קירחים. מאחורי הסלעים האלה הסתתרו כנראה השניים, וכאן הם ביצעו את השוד האחרון שלהם עלי אדמות.

לא ברור אם קיד וקסידי ידעו להעריך את נופיו המפעימים של האזור שבו סיימו את הקריירה הסוערת שלהם: הרים ורודים וחומים, שחורים וירוקים, כחולים וסגולים, שנראים כמו אבני חן ענקיות, מבותרים בקניונים ובערוצים שבהם צומחים קקטוסים מכל הגדלים. עזים מלחכות עשב למטה, ועיטים ענקיים דואים למעלה. הדרך הטובה ביותר להיכנס לאווירת המערב הפרוע הזו היא על גב סוס, ואפשר גם לעשות "טריאתלון" המשלב סוסים, ג'יפים ואופניים.

מסע האופניים יוצא מטופיצה לכיוון דרום מערב. הוא נמשך כשעתיים ועובר בחלקו בדרכי עפר בתחתיתו של ערוץ קבראדה סקה (Quebrada Seca) ובתוך פואנטה ארויו (Puente Arroyo), קניון ורוד שקירותיו מחטי אבן. מספרים שהאינקה כרו כאן זהב שאותו העבירו למרכז האימפריה, לעיר קוסקו שבפרו. ירדנו מהאופניים, ישבנו מול הרים אדומים שמהם גולש מפל ואכלנו ארוחת פיקניק. ואז הגיעו הסוסים. כשהתיישבנו באוכפים כבר הרגשתי לגמרי כמו במערבון. הסוסים דווקא לא חשבו שהם בסרט ולמזלי לא פתחו בדהרה פראית. אבל תצורות הנוף הפנטסטיות מסביב, בהן כאלה עם דמיון מפתיע לאיבר גברי מאוד, עשו לי דפיקות לב. "הגענו לעמק המאצ'ואים (Valle de los Machos)" גיחכו המדריכים.​

​עמק הירח, דרך המלח וסופה של האגדה

אחר הצהרים, כשחזרנו רצוצי אחוריים לטופיצה, החלפנו את הסוסים בג'יפ. כמה דקות אחר כך הג'יפ כבר התפתל במעלה ערוץ קבראדה דה פלאלה (Quebrada de Palala), שמצפון מערב לעיר. ככל שהג'יפ תפס גובה, דמו הסלעים יותר ויותר לחנוכיות בעלות אלפי קנים כבירים, או למניפות אלמוגים אדירות ("סנפירים" בלשון הגאולוגים). בגובה של כ-4,000 מטרים, כשנדמה היה שההר עוד רגע ייגמר, הנהג ביצע פנייה חדה שמאלה ואחרי כעשרה קילומטרים נוספים של עליות בפיתולי ההר מצאנו את עצמנו בנקודת התצפית אל סיז'אר (El Sillar, האוכף). ניצבנו על שפתו של "עמק הירח" (Valle de la Luna). במקום הנידח והדרמטי הזה יש מן תחושה שמרחפים מעל ים עמוק, בלי מים. השקיעה, שצבעה את ה"מניפות" הוורודות בזהב, הוסיפה נופך סוריאליסטי לתמונה.

המרחק מטופיצה לאל סיז'אר הוא כ-16 קילומטרים. אם ממשיכים בדרך הזו עוד 95 קילומטרים, מגיעים לכפר סן ויסנטה וסוגרים מעגל עם צמד השודדים. האמת, קיד וקסידי לא המציאו שום דבר. הדרך הזו משמשת זה מאות שנים כנתיב סחר של אנשי קבוצת הקצ'ואה המובילים מלח מסלאר דה אויוני (Salar de Uyuni, מדבר המלח של בוליביה), למחוז טאריחה (Tarija), מהלך של כ-300 קילומטרים. בכל שנה בין מאי לתחילת יולי אפשר לראות שיירות של לאמות, אלפקות וחמורים, המובילות בלוקים של מלח בדרך העתיקה הזאת.

עם כ-700 תושבים, San Vicente הוא מעט יותר מעיר רפאים נידחת ואבודה בלב רכס הרי קורדיירה אוקסידנטל (Cordillera Occidental). אף שקשה לחשוב על מקום פחות מזמין מזה, הכפר שבו ממוקם כיום מכרה כסף של חברת Pan American, הפך לסוג של מקום עלייה לרגל לרומנטיקנים המטפטפים לכאן בעקבותיהם של שני פורעי החוק האגדיים. במקום עוד ניצב בית האבן שבו נעצרו השניים ומצאו בסופו של דבר את מותם. אפשר גם לבקר בבית הקברות סחוף הרוחות שבו הם ככל הנראה נקברו, אף שגם כיום, יותר ממאה שנים אחרי, סופם של השניים עדיין לוט במסתורין.

ועכשיו הסרט (טעימה בלבד...)