סיביר ואגם בייקל, רוסיה

הפנינה הכחולה של סיביר

"ספסיבה, דז'דושקה בָּייקָל" (תודה, סבא בייקל), קרא נהג הסירה שלנו ופרש זרועות ארוכות לצדדים. הסירות קיפצו על הגלים הקטנים ואנחנו נרטבנו כהוגן. עוד כמה דקות על הסירה המקרטעת ואנחנו בדלתה של נהר סֶלֶנגָה העושה את דרכו מהריה של מונגוליה התיכונה ונשפך לימת בייקל, משייטים בין פריחת מים מסנוורת של מרבדי נופר צהובים, נוריות מים לבנבנות ופה ושם נימפאות. מעבר לצמחיה משתרעת ערבה רחבה. הרוח פורעת גלים ירוקים בעשב. עדר של סוסים מונגוליים ניצב על אחת הגדות. במרחק עיט ערבות ענקי הנראה כמו תלוי באוויר.

והנה מגדלור הבנוי כולו עץ. ויטלי וסילייביץ' מפעיל המגדלור, מזמין לארוחה. אחותו מגישה אוּחָה (מרק דגים רוסי טיפוסי), קציצות דגים, תפוחי אדמה. ויטלי, שסבו הגיע לכאן בשנת 1938, עובר בינינו עם בקבוק זכוכית עב כרס וממלא את הכוסיות בסָמוֹגוֹן (וודקה ביתית), פעם ועוד פעם ועוד. ברוכים הבאים לסיביר.

את הטיול התחלנו בטיסת לילה ממוסקבה לאירקוצק, בירת מזרח סיביר. כשהבוקר האיר התגלתה למטה ארץ ענקית וירוקה, מבותרת בנהרות ענק. אירקוצק, עיר בת כ-600 אלף תושבים השוכנת על גדות הנהר אַנְגָרָה, נבנתה במאה ה-17 על ידי קוזקים במסגרת מסעות ההתפשטות של הצארים למזרח הרחוק הרוסי. היא מתהדרת בבתי עץ יפהפיים עם תריסים כחולים וכרכובי עץ דמויי תחרה, כנסיות בצלים מוזהבות ועשרות פקולטות ועל כן היא מכונה "אוקספורד של סיביר". בשדה התעופה שלה, לעומת זאת, מתקן המזוודות חרק כמו אופנוע ישן ורוסיה קשוחה חסמה את היציאה ובדקה כל צ'ימידן. היה חם בחוץ. הקור הסיבירי הנורא עמד על כשלושים מעלות מעל לאפס. אפסנו במזוודה את מעיל הפליס ועימו עוד אי אילו מיתוסים.

הרכבת הטרנס-סיבירית

כשחושבים על סיביר עולות מיד בדמיון ערבות טונדרה קפואות, זאבים מייללים וגולאגים. סיביר כפי שנצרבה בתודעה הרוסית וגם בשלנו, היא ארץ גזירה, מקום שממנו לא חזרו. אבל חבל הארץ העצום הזה אינו עשוי מקשה אחת. בטיול שלנו שטנו על ימת בייקל, צללנו ליערות טייגה אפלוליים של עצי לבנה, גבוהים וזקופים כמו הנערות הרוסיות היפהפיות, ראינו פריחת קיץ משובבת, נחשפנו לרנסנס של פולחנים דתיים מפרבוסלאבי עד בודהיסטי, והתארחנו בבתי איכרים. יותר מכל זה היה מסע מנטלי לעולם שהכרנו מהסיפורים, ולא באמת הכרנו.

בשעת בוקר מוקדמת עלינו על רכבת לנסיעה סביב הקצה הדרומי של ימת בייקל, בקטע ההיסטורי שבו נסעה פעם הרכבת הטרנס-סיבירית. כיום זהו קו לתיירים, ברובם תיירי פנים. הם מילאו את הקרונות, אכלו משהו, שתו משהו, שיחקו קלפים. מהחלונות נשקפו מרחבים ירוקים, כפרים עם בתי עץ וגינות קטנות. הרכבת נסעה לאט, עברה במנהרות ועצרה בתחנות שונות. בכל תחנה ניצבו על הרציף בבושקות ובידיהן סלים עם דגי אוֹמוּל (דג ייחודי לבייקל) מעושנים עטופים בנייר עיתון, וסלסלות עם תות שדה.

הבייקל, אחד מגופי המים המתוקים הגדולים בעולם, 636 קילומטר אורכו, הוא לא סתם ימה. הוא מושא הערצה. עמי האזור הקדומים סגדו לו, אהבו אותו וחששו מפניו, והיראה המיסטית דבקה גם בקוזקים ובכל מי שבאו בעקבותיהם. "הוי ימה קדושה, בייקל רב תפארת", התנגן השיר הרוסי העתיק בספינה הקלה – בעבר ספינת תותחים של הצבא הרוסי שעברה הסבה לספינת תיירים - שבה הפלגנו אל ארכיפלג אוּשְקָאנִי שבמרכזו של הבייקל.

באושקאני יש מושבה גדולה של ניירפות (Nerpa), המין היחיד של כלבי ים החיים במים מתוקים. הימצאותם כאן, בלב ליבה של יבשת אסיה, רחוק מכל ים, היא בגדר חידה מדעית. משערים שהתגלגלו לכאן לפני כשני מיליון שנים, כשהאוקיינוס הארקטי חדר לשקע האדיר שבו נמצא הבייקל. כלבי הים נשארו, הסתגלו למי הימה המתוקים והם חמודים להפליא, שקטים וביישנים.

כדי לראות אותם ירדנו מהספינה לגדול שבאיי הארכיפלג וצעדנו בשביל צר בין עצי לבנה ואורן. עשרות סוגים של פרחי קיץ חייכו אלינו בוורוד וסגול, צהוב ותכלת. באוויר עמד ריח מתוק של יער. צעדנו כך זמן מה וכבר התחלתי לחשוב שהניירפות הם לא יותר מאגדה סיבירית. כשהגענו לקצה השביל ראינו אותם, רובצים על סלע גדול ושחור שבצבץ מהמים. הם גירדו זה את גבו של זה, קפצו ושכשכו במים, אחר כך טיפסו שוב על הסלע בחן גמלוני והשתזפו בשמש - עוד מחזה שמי בכלל שיער שמתרחש בסיביר.

באחד מהערבים שבהם הספינה עגנה ליד החוף אזרתי אומץ וקפצתי למים. הם היו קרירים ומענגים. בלילה, אחרי ארוחת הערב שבישלה הטבחית הרוסיה, בקבוק וודקה שעבר מיד ליד הצית מסיבה ספונטנית ועליזה להפליא. אחת מהמדריכות הרוסיות שרה על אהבה נכזבת. במפרץ נידח אי שם בסיביר קבוצת ישראלים שרה עם הצוות הרוסי שירים ששרנו בתנועות הנוער.

גבר בלי סוס הוא כמו ערבה בלי רוח

המשכנו אל האי אוֹלְחוֹן, הגדול שבאיי האגם, שתושביו ברובם בּוּרִיאָטִים (שבט מונגולי) הדבקים באמונות בודהיסטיות לצד פולחנים שמאניים. "גבר ללא סוס הוא כמו ערבה בלי רוח", שר זמר ה"חוּמִי" (שירה גרונית מונגולית), וחיקה בשירתו סוס דוהר ורוח נושבת.

והנה שרידי גולאג. נשלחו אליו בעיקר איכרים ממערב אוקראינה ומהמדינות הבלטיות, שעבדו בייצור חביות עץ ובמילוין בדגים מלוחים. המחנה חוסל בשנת 1956. מה שנותר הם שרידי המזח, כמה מבני עץ ופסי קרוניות.

לעת ערב הגענו לכפר אוּסְט בַּרגוּזִין. התארחנו אצל סשה, הריינג'ר של שמורת בַּרגוזינסקי ורעייתו גלינה. סשה עישן לכבודנו דגי אומול "בחורף כשהבייקל קופא קודחים כמה פתחים בקרח, מותחים ביניהם רשת או פשוט שולפים את הדג בחכה", סיפר סשה. "אחרי כמה דקות הדג קופא, בוזקים עליו קצת מלח ופלפל וככה הוא הכי טעים".

בעוד סשה מעשן את הדגים נשלחנו לבַּניַה (סאונה רוסית מיתולוגית) שבחצר. נכנסנו לבקתה מבולי עץ המחולקת לשלושה חדרונים ומחוממת בתנור מברזל יצוק שניצב על גבי לבנים ומוסק בעצים. החום בבניה הוא בדרגת כבשן ולכן מתפשטים מיד. בתרווד עם ידית עץ ארוכה שואבים מים רותחים מחבית שניצבת על גבי התנור ושופכים לגיגית, מוסיפים מים צוננים מחבית אחרת עד לטמפרטורה שאוהבים, שופכים בתרווד על הגוף ומתענגים. חבטתי על עצמי בזרדים יבשים שנטבלו במים, ממש כמו בסיפורי הילדות שגדלנו עליהם. הבַּניות מהוות מוקד של חיי חברה והפעילות החברתית בהן מלווה כמובן בשתיית וודקה. בבניות פרטיות דוגמת זאת שהיינו בה, הרוסים עושים זאת גברים ונשים ביחד. אנחנו, קבוצה של ישראלים חסודים, נכנסנו גברים לחוד נשים לחוד, ומי יודע מה פספסנו. ובכל זאת, הרווחנו חוויה רוסית אמתית.

בית קברות יהודי בסיביר

בבוקר גלינה האכילה אותנו בכוסמת, בלינצ'ס מצוינים וריבת אוכמניות ביתית. המשכנו אל עמק בַּרגוזין רחב הידיים. איכרה במטפחת ראש הציצה מחלון בית עץ טיפוסי עם תריסים כחולים. איכר עם קלשון הוליך סוס עם עגלה בשדה.

אם לא מגן הדוד החלוד שעל הגדר, ספק אם היינו מבחינים בבית הקברות היהודי, הנושק לבית העלמין הנוצרי שבכפר ברגוזין. עיזים ותיש מיוחם טיילו בין המצבות המתפוררות ואנחנו ניסינו לקרוא את הכתובות שעליהן. על מצבה מפוארת שבראשה מגולף ספר תורה נכתב: "...אבינו הישיש והנכבד...חיים חייקל בר אריה...נפטר בשיבה טובה...דעה לאל אמונה מי יורה לנו...כי הנך אבינו בלבב כולנו כל ימינו רוחך תלך עמנו...". אגב, כאן קבור גם אברהם נובומייסקי, אביו של משה נובומייסקי, הלא הוא מייסדה של חברת האשלג הארץ ישראלית. נראה שתושבי הכפר, שלא נותר בו אף יהודי, אינם נוגעים לרעה במצבות. הזמן הוא שעשה בהן שמות.

המשכנו לכפר של "מאמינים ישנים" (המכונים סֶמֶייסקִי), שאבותיהם גלו לסיביר לפני כמאתיים וחמישים שנה על רקע מאבקם ברפורמות של הכנסייה וסירובם לקבל את מרותה. הם התיישבו בכפרים נידחים ושימרו את אורחות חייהם ומסורתם. נשות הכפר, בתלבושות מרהיבות, שרו בקולותיהן הגרוניים שירים מימים עברו. כוסיות סמוגון נמזגו בקצב הבַּייאן (אקורדיון רוסי), ואני הרגשתי חלק מהנשמה הרוסית הגדולה.