התוכים פשטו עם שחר
מעט לפני זריחה השתחלנו מאוהל הסיירים שלנו, נעלנו מגפיים וצעדנו לעבר הנהר. השקט היה מוחלט. כשהחלה רוח הבוקר לסחרר את הערפל הסמיך התגלו אט אט צמרות של עצים אדירים, שצבעם ירוק זרחני. התקרבנו לנהר, מבוססים בבוץ ובטין שעל גדותיו, מנסים שלא לשקוע בהם ומשתדלים שלא לפגר אחר אליסבן, המדריך המקומי שלנו. כשהגענו לקטע צר ורדוד חצינו את הנהר ואליסבן אותת לנו להמתין בשקט.
במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו הזדקר קיר חומר אדום וענקי, Collpa de Guacamayos Colorado, הגדול בצוקי החומר שבשמורת Tambopata Candamo בפרו ואחד הגדולים בעולם. התיישבנו מולו בציפייה דרוכה וחיכינו. מעט לפני שש החלו להישמע מעלינו צווחות רמות. ואז ראינו אותם, את מאות התוכים שעפו זוגות זוגות, כמו מטס של עפיפונים חיים בכל צבעי הקשת – תוכיי מקאו ענקיים בצבעי ארגמן (Ara macao), טורקיז וצהוב (Ara ararauna), ירוק ואדום (Ara chloroptera), עם ראש כחול בוהק (Ara couloni), ועד תוכים ססגוניים ממשפחת האמזונות. הם התיישבו על העצים והרעישו עולמות. ההמולה שהקימו הזכירה ועידת מפלגה, ואילו אנחנו השתדלנו שלא להוציא מילה.
מלחי תאווה
כשהשמש סילקה לחלוטין את שרידי הערפל, לפתע כמו על פי אות החלו התוכים להסתער על קיר החומר. כמו פרפרים ענקיים הם נצמדו לקיר, מנקרים בו בתאווה, מלקקים ומנמרים אותו באלף צבעים. חוקרים משערים שהתוכים זקוקים למלחים ולמינרלים האצורים בקיר החומר, ובמיוחד לנתרן (Sodium). מהתצפיות גם עולה שהם נוהרים אל קירות החומר בימי שמש חמימים, יותר מאשר בימי גשם, ושהם נוהגים גם לאכול פירות של דקל, העשירים אף הם בנתרן.
לפתע אליסבן השמיע שריקה חדה. כמה שניות אחר כך נראתה ציפור אדומה משייטת לעברנו במהירות של טיל. חלפו עוד אי אילו שניות עד שהתבררו ממדיה של הציפור. זאת הייתה ארה ארגמנית ענקית והיא עטה עלינו במהירות. לרגע הנשימה שלי נעצרה. בעלי הושיט יד והארה פשוט התיישבה עליה. מרוב התרגשות אפילו לא כיוונתי את המצלמה. התברר שהארה היא אחת מכמה עשרות תוכים שגודלו על ידי עובדי השמורה במסגרת פרויקט שימור של גוזלים והשבתם לטבע.
אליסבן ומדריכים אחרים בשמורה פעילים ב-Tambopata Macaw Project, שבו חוקרים מן העולם בשיתוף עם תושבים מקומיים מבצעים תצפיות, מנטרים קינים, מתעדים ומנסים לעמוד על השפעת התיירות, מועטה ככל שתהיה, על התוכים ועל קירות החומר. זאת כדי להגביר את סיכויי ההישרדות שלהם. חלק ניכר מהתקבולים מהתיירות מושקעים בחזרה בפרויקט.
עוד שעה ארוכה צפינו בתוכים מבעד למשקפות ובלעדיהן, מכושפים מהמחזה. עד שבשלב מסוים הם החלו לעזוב את הקיר - כל זוג בזמנו הפנוי - והתעופפו בחזרה הביתה אל מעבה הג'ונגל. גם אנחנו חזרנו אל המחנה הזעיר שמצדו השני של נהר .Tambopata
פרפרים של צבע
את הטיול בשמורת Tambopata Candamo התחלנו כמה ימים קודם, בטיסה מלימה בירת פרו. הזמן לבקר בשמורה הוא בעונה היבשה, בין מאי לאוקטובר. נחתנו ב-Puerto Maldonado, עיר גבול תוססת של דרכי עפר ובקתות, בירת מחוז Madre de Dios שבדרום-מזרח פרו. ברחוב הראשי ישבו כפריות ומכרו בננות עגלגלות שצבען ורדרד וטעמן גן עדן. מצוידים בבננות עלינו על סירת מנוע שעגנה על רציף בפתחו של נהר Madre de Dios, המתפתל כמו נחש נחושת בדרכו אל אגן האמזונס.
התחלנו לשוט במעלה נהר Tambopata בנקודה שבה הוא נשפך אל ה-Madre de Dios. ה-Tambopata זורם לאורך שמורת Tambopata Candamo כולה, המשתרעת על פני כ-2,750 קילומטרים רבועים באחד מיערות הגשם העשירים בעולם. ככל שהסירה התקדמה נראתה הצמחייה שלאורך גדות הנהר סבוכה ובראשיתית יותר. פרפרי ענק בכל צבע, מאדום לוהט ועד כחול זוהר ומלבן מנוקד צהוב ועד שחור קטיפתי, התיישבו לנו בלי פחד על כפות הידיים, מדגדגים אותן עד צחוק ומוצצים בהנאה את הזיעה שלנו, כמו הייתה צוף של פרח.
אקרובטיקה בצמרת
אחרי כשלוש שעות נעצרה הסירה ליד רפוחיו אמזונס (Refugio Amazonas), מחנה קטן של בונגלוס בליבו של יער הגשם. הלחות הייתה כה גבוהה עד שהרגשתי שאני נושמת אדי מים. במשך יומיים שוטטנו מסוחררים בין עצי הג'ונגל. אליסבן, המדריך האינדיאני המקומי, בן שבט וואראיוס (Huarayos) שאנשיו מתגוררים ברחבי השמורה, פילס את הדרך במצ'טה כשהוא קורא לקופים ובולש אחר יגוארים. להקה פרועה של קופי Tamarin ביצעה תעלולים אקרובטיים שלושים מטר מעלינו.
למרות השפע הבלתי נתפס של בעלי החיים שהג'ונגל הוא ביתם, לא קל לפגוש בהם. במיוחד חמקמקות הן הציפורים, שמשמיעות ציוצים מופלאים ומתעתעות שם למעלה בין צמרות העצים. שמורת Tambopata נוסדה ב-1990 במטרה להגן על יער הגשם המקומי ולשמר את הצמחייה, את עולם החי ואת המערכת האקולוגית המופלאה כולה, המזמנת כ-1,700 סוגי צמחים, 103 מיני יונקים, למעלה מ-1,200 מיני פרפרים, כ-120 מיני דו-חיים, וכ-600 מיני ציפורים. אף שנוכחות האדם מוגבלת פה מאוד, בשמורה מתגוררים ילידים מקבוצת וואראיוס (Huarayos), שחיו כאן מקדמת דנא וכיום הם מתפרנסים מגידול קפה, ציד דגים וממעט התיירים הפוקדים את השמורה.
עיניים של קיימנים
באחד הימים לשהותנו בשמורה יצאנו כאמור אל קיר התוכים. כדי להגיע אליו שטנו שוב כארבע שעות במעלה נהר Tambopata עד שהגענו לקרחת יער זעירה שבה התמקמנו בשני אוהלים קטנים. אחרי יממה שלמה עם התוכים, בשעה ששטנו בחזרה למחנה הבונגלוס, התלקחה שקיעה מרהיבה. ובלילה, כשהסירה החליקה בשקט על פני הנהר, לאור פנסים ראינו קפיברות ( Capybara, המכרסם הגדול בעולם שגודלו כעגל) משוטטות בבוץ על גדת הנהר. מתוך המים אותתו כמו מחזירי אור עשרות עיניים עגולות של קיימנים (Caiman, קרוקודיל דרום אמריקאי). כשחזרנו למחנה הבונגלוס נשמע בדיוק צליל הגונג הזעיר המודיע שהגיעה שעת האוכל. את ארוחת הערב הצנועה אכלנו אפופים בקקופוניה לילית בלתי נשכחת של קולות הג'ונגל. גשם הזלעפות הטרופי שירד בלילה הצליח לחדור דרך תקרת ענפי הדקל ולהרטיב גם את המיטות בבונגלו שלנו, אבל למי היה אכפת.
ועכשיו הסרט: