לקפוץ או לא לקפוץ/ הרפתקה בבניאס

פאניקה

עמדנו על גדת הבניאס. מתחתינו הנהר זרם בשצף קצף כזה, שכל טיולי האבובים שעשינו כאן אי פעם בשנים עברו נראו כמו מסיבת תה תמימה וחיוורת. אי אפשר להשוות את עוצמת הזרם בשיא הפשרת השלגים של מאי, לעומת הזרם הסלחני יותר של יולי-אוגוסט. שלא לדבר על הקור הנושך של הנהר במאי לעומת הקרירות הנעימה של שיא הקיץ.

חלק מאתנו היינו אחוזי פאניקה. לקפוץ או לא לקפוץ? דמיינתי שפאן ­ אל הרועים היווני החרמן, שפלג גופו התחתון של תיש והפלג העליון של אדם עם קרניים וזקן תיש­ עומד ומגחך בסבך שיחי הפטל הקוצניים ממול. שהרי הפאניון, אחד ממקדשיו של פאן, היה ממש כאן בבניאס.

אזור הבניאס היה לאורך ההיסטוריה בעל חשיבות אסטרטגית וקסם מאז ומתמיד למי שעברו ושלטו כאן. לשיא פריחתה הגיעה העיר בניאס בתקופה הרומית, אך עוד קודם, בתקופה ההלניסטית שימש המקום מקדש להערצת האל פאן, ומכאן שמו פניאס, שבהגייה הערבית הפך לבניאס.

בדמותו השדונית נהג פאן לשבת בקרחת יער ולהבהיל בקולותיו הרמים והמוזרים עוברי אורח, רועי צאן ונימפות חינניות שבהן חָשַׁק. בשל כך, ומשום היותו אל ארוטי, הוא עורר בקרב בני אדם ובעלי חיים מצבים של התרגשות חריגה ו... פאניקה ­ מה שבדיוק הרגשתי כאן ועכשיו.

יום אחד פאן התאהב עד כלות בנימפה סירינקס. לפי אחת מהגרסאות, בניסיון למלטהּ מעגבים אלימים הפכו אותה אחיותיה הנימפות לקנה חלול. כשחלפה אנחתו המתוסכלת של פאן על פני הקנים הם הפיקו צליל קינה מיוחד, וכך נולד חליל פאן.

מי יפה יותר?

את הטיול התחלנו בקיבוץ שניר, ומשם ירדנו אל קניון הבזלת המרהיב ביופיו שבו זורם הבניאס. לילה קודם, וגם פה ושם בזמן הטיול, ירד קצת גשם. הירידה המתחייבת אל הטנק הסורי הייתה בוצית וחלקלקה. שמש ועננים רבו ביניהם מי ינצח והאווירה הייתה מכשפת. במרחק מה התפרע מפל פרע המרשים שמימיו מתנפצים היישר אל הבניאס. מרחוק עוד נצנצו על החרמון שלוגיות אחרונות. בעוד כמה ימים גם הן ימצאו את עצמן במצב צבירה נוזלי במי הבניאס הסוערים.

הטנק ההזוי, שנפל והתהפך אל ערוץ הנחל ביומה השני של מלחמת ששת הימים, מונח מאז על גבו כמו חיפושית שלא מצליחה להתהפך. אפילו הבניאס הזורם באון ובשאון אדיר לא יכול לטנק הזה. אומרים שהבניאס (או בשמו העברי נחל חרמון) הוא היפה שבמקורות הירדן. הוא נובע רובו ככולו במעיינות שמתחת למערת בניאס, שמקורם בשלגים ובגשמים שחלחלו בהר החרמון.

מדרך הטבע, במקום כזה לא חסרות אגדות. אחת מהן מספרת שיום אחד קמו שלושת נחלי החרמון – הבניאס, החצבני והדן – והתווכחו מי החשוב ביניהם. החצבני (או בשמו העברי נחל שניר) הנובע ממורדותיו המערביים של החרמון, טען שהוא הארוך ביותר. הדן שהוא בעל השפיעה הגדולה ביותר במזרח התיכון, טען שהוא החשוב מכולם, והבניאס פשוט התפאר בכך שהוא היפה ביותר. מה עשה אלוהים? איחד את שלושתם לנהר, הלא הוא הירדן.

לרקוד עם עיזים ולעשן חשיש

ההליכה בעונה הזאת לאורכו של הבניאס הסוער, עם עצירות בקטעים היפים של הנחל, יכולה לגרום לפרץ של אושר גם לציניקן הגדול ביותר. תחשבו שגם העיזים ששכנו פה פעם נהגו להתייצב על רגליהן האחוריות ולפצוח במחול לצלילי חלילו של פאן.

מתחם קבר העיזים הקדושות נבנה בתקופה הרומית סביב שנת 220 לספירה, בימי שלטונו של הקיסר מרקוס אורליוס, ובמקום נקברו העיזים שהוקרבו בפולחן האל פאן.

לעיזים המרקדות יש כמה אזכורים. למשל, על גבי מטבעות של העיר פניאס מוטבע בניין עם מזבח וגומחה שבה שלוש עיזים על רגליהן האחוריות מחוללות לפני פאן הנושף בחליל. המבנה שימש ככל הנראה להופעות של עיזים מאולפות שנהגו לצאת במחול לקול הנגינה.

גלעד בן צבי, המדריך שלנו, סיפר על קבוצות נוספות שבמהלך ההיסטוריה לטשו עיניים אל אזור הבניאס ובנו בו מקדשים. כמו למשל החשישים, מאמיני כת שיעית קיצונית, שבשנת 1126 קבעו בעיר בניאס את מרכזם ובמשך כמאתיים שנה הטילו את חתתם על העולם המוסלמי והאירופי. על פי אחת הגרסאות, החשישים נהגו להסתמם בחשיש, לערוך תחת השפעתו אורגיות מיניות ולבצע מעשי רצח וטרור ביריבים דתיים ופוליטיים. שמם של החשישים הפך עם הזמן שם נרדף למתנקשים מקצועיים ורוצחים פוליטיים, וקרוב לוודאי כי זהו מקור המילה assassin (מתנקש).

ואנחנו המשכנו להתבשם מהאוויר עד שעברנו את גשר שאר ישוב. ואז התחילה לגאות אצלי הפאניקה. כקילומטר וחצי אחרי הגשר החלה הכניסה למים. חלק מאתנו בחרו לצעוד בדרך היבשה לאורך הגדה. האמרה של מארק טוויין "בעוד שנים תתחרט יותר על הדברים שלא עשית, מאשר על הדברים שעשית", הדהדה במוחי והחלטתי: על החיים ועל המוות, וקפצתי למים.

הרפתקה בנהר הפרא

נו טוב, הבניאס הוא לא באמת נהר פרא, אבל גם לא צריך לזלזל. מזל שבהתחלה עוד היה אפשר לעמוד על קרקע הנחל הבוצית ולהתרגל קצת למים הקפואים. ככה, עד שהמים העזים שומטים את הקרקע מתחת לרגליים ואז מתחיל הקטע הכי אתגרי שבו הזרם לוקח אותך לאן שהוא רוצה. והוא רוצה דווקא לגדה הנגדית שעליה צומחים לא רק שיחי פטל קוצניים, אלא גם עצי דולב עתיקים עבי גזע, ערבה, ער אציל ואשחר, מילה סורית ושרכים.

אכן, צמחייה יפהפייה וייחודית, אך כדי שלא להסתבך בסבך המפואר הזה השתדלתי בכל הכוח לחתור אל אמצע הנחל. אבל שם חיכה מחסום שנראה כמו סכר שנבנה על ידי בונים (beavers). אז נכון שבבניאס ובישראל בכלל, לא חיים המכרסמים החרוצים האלו, אך גם הסכר הזה הצליח לסבך כמה מאתנו בין ענפים למים שוצפים. ובכל זאת, ענפים בולטים יכולים להיות שימושיים ביותר, כנקודת אחיזה כדי לתפוס נשימה, ובמיוחד כדי לנסות ולקשור את השרוך לפני שהנעל נופלת ונעלמת לעד במצולות הנהר.

כשיצאנו מהלונה-פארק הסוער הזה בשיניים נוקשות מקור בסמוך לגשר יוסף וקיבוץ שדה נחמיה, נזכרתי שוב באל פאן. מזל שהחלילן ההולל היה גם חובב שתייה, צחוק והומור בריא. בהשראתו חיסלנו בטיול הזה לא פחות משישה בקבוקי יין וסיימנו עם חיוך ענקי על הפרצוף.

הדרכה: גלעד בן צבי

ארגון: חברת ספקטורס

צילום: איתן לידסקי, ניסים מיארה וחבריי מחוג ההולכים ומשוטטים

סרט וידאו: ניסים מיארה

ספיקת המים בנחל:

אורך המסלול: 11 ק"מ לאורך הבניאס התיכון והתחתון

קטע המסלול במים: כקילומטר וחצי