קנטרברי, אנגליה

רצח בקתדרלה

ב-29 בדצמבר 1170 הגיעו לעיר קנטרברי שבאנגליה ארבעה אבירים רכובים על סוסים. הם נכנסו לקתדרלה, ורצחו את הארכיבישוף תומס בקט (Thomas Becket) בשעה שעמד לפני המזבח הראשי בזמן תפילת ערבית. על פי הידוע, הארבעה יצאו לקנטרברי מיד אחרי ששמעו את המלך הנרי ה-2 קורא "האם אף אחד לא יפטור אותי מעונשו של האיש הזה?" זה היה סיומה הטרגי של מערכת יחסים רבת שנים שהתרחשה באנגליה של המאה ה-12 בין אחד מגדולי מלכי אנגליה, הנרי ה-2, לבין חברו הטוב ואיש אמונו תומס בקט (Thomas Becket). זהו סיפור על התנגשות בין רשויות ועל שליט שהציב בעמדת מפתח את איש אמונו, בציפייה שהוא יסייע בידו להכפיף את הכנסייה למלכות.

בקט, בנו של סוחר לונדוני, נודע בצעירותו כבעל מזג תוסס, שלא לומר פוחז וגאוותן. על אף הבדלי המעמדות ביניהם, הוא והנרי, לימים הנרי ה-2 מלך אנגליה, היו הטובים שבידידים, צדו ושיחקו שח ביחד. כאשר הנרי הוכתר למלך אנגליה כשהוא בן 21, הוא מינה את בקט לראש השרים וליועצו הקרוב. במשך תקופה ארוכה הם פעלו ללא לאות להנחלת חוק וסדר בממלכה, ובזכות פועלם הנמרץ נטבעו בשפה האנגלית ביטויים כמו חבר מושבעים, דין ומשפט אחד לכולם, ועוד.

יוצאת מן הכלל הזה הייתה הכנסייה, שנהנתה מחוקים ודינים משלה. כמרים שרצחו או אנסו יכלו להימנע מהעמדה לדין בטענת "חסינות בשם הדת" וניתנה בידם הבחירה לעמוד למשפט הכנסייה. לרוב הם נדרשו להביע חרטה, והעונש החמור ביותר שיכלו לצפות לו היה סילוק משורות הכנסייה. מיותר לציין שהכוח האדיר ממנו נהנתה הכנסייה נוצל לרעה בידי בישופים וראשי מנזר מושחתים. ראשי הכנסייה נשבעו אמנם אמונים למלך, אך מאידך עמדו על כך שנאמנותם האמתית נתונה ליושב במרומים ולנציגו עלי אדמות, האפיפיור ברומא.

בשנת 1161 מת הארכיבישוף מקנטרברי. המלך, שראה בכך הזדמנות פז להכפיף את הכנסייה למרותו, הציע את המשרה הרמה לחברו הקרוב, תומס בקט. אלא שכאן העלילה קיבלה מפנה מפתיע. ברגע שהוכתר לארכיבישוף, התנהלותו של בקט השתנתה מן הקצה אל הקצה, והוא החל להתנהג כמי שחווה התגלות אלוהית. הוא עטה על עצמו מעין "שק", התנזר מכל מאכלי תאווה, שתה אך ורק מים ופנה עורף לתענוגות החיים.

הנרי ה-2 ובקט נותרו אמנם ידידים, אבל ההתנגשות לא איחרה להגיע כאשר המלך הכריז שהכנסייה כפופה לחוקי הממלכה. בקט מצדו התעקש שהכנסייה היא מעל לחוק. כשהמתח הגיע לנקודת רתיחה בקט יצא את גבולות הממלכה וחזר לקנטרברי בשנת 1170, רק בתום שש שנות גלות. בדרשה שנשא בקתדרלה בכריסטמס של אותה שנה, הוא הפגין את מזגו הסוער כאשר סילק משורות הכנסייה כמה מחבריו הבישופים ואיחל להם שיישרפו בידי ישו.

אדם בא הביתה, הוא חוזה שיירצח ואמנם הוא נרצח

על פי המסופר, כאשר הנרי ה-2 שמע את הדברים הוא אמר את המשפט שהפך מיתולוגי: "האם אף אחד לא יפטור אותי מעונשו של האיש הזה?" נראה שארבעת האבירים לא ממש תכננו לרצוח את בקט, אך הסוף ידוע. אגב, על פי הסיפור, כשנרצח מצאו שהוא לבש תחתוני כותנה פשוטים ולא תחתוני משי כמנהג המעמדות העליונים.

כשדבר הרצח נודע למלך הוא נחרד, עטה שק ואפר וגזר על עצמו שלושה ימי צום. אלא ששמו של המלך הוכתם ובקט הוכרז מיד לקדוש מעונה. בעקבות הכללתו ברשימת הקדושים של הכנסייה הקתולית שלוש שנים לאחר מכן, קברו בקתדרלת קנטרברי הפך למוקד עלייה לרגל החשוב ביותר באנגליה, ועל פי האגדה שרידיו נשלחו לכנסיות שונות ברחבי אירופה.

ב-1540, בתקופת הרפורמציה, קרוב לארבע מאות שנים מאוחר יותר, גלגל ההיסטוריה עשה סיבוב נוסף. המלך הנרי ה-8 נתן אז גט כריתות לכנסייה הקתולית וייסד את הכנסייה האנגליקנית (Church of England) העולמית. הוא אף ציווה להשמיד את עצמותיו של הקדוש בקט ואסר על כל פולחן לזכרו. את מקום הירצחו בקתדרלה מציין כיום לוח פשוט הנושא את שמו.

המשורר והמחזאי ט.ס אליוט (T.S.Eliot) כתב את המחזה "רצח בקתדרלה" (Murder in the Cathedral) בתקופה שבה אירופה התמודדה עם עליית הפשיזם והמתחים הגוברים בשל כך. הדרמה, המבוססת על הרצח האמתי של תומס בקט, נכתבה על סמך רישומים של כומר מקיימברידג' בשם אדוארד גרים (Edward Grim), ששהה באותו זמן בקנטרברי והיה עד ראיה לרצח.

המחזה, שהוצג בפסטיבל קנטרברי בשנת 1935, היה הפסגה הראשונה ביצירתו הדרמטית של המחבר. אליוט שהתמקד בבקט האדם ופחות בדמותו ההיסטורית, סיכם את מחזהו כך: "אדם בא הביתה, הוא חוזה שיירצח ואמנם הוא נרצח".

שיחות נפש וסיפורי זימה

העלייה לרגל לקנטרברי שימשה מסגרת ל"סיפורי קנטרברי" (Tales of Canterbury), של הסופר והמשורר ג'ופרי צ'וסר (Geoffrey Chauser) מן המאה ה-14, המקובלת כאחת מיצירות המופת החשובות ביותר שנכתבו בשפה האנגלית. דמויותיו של צ'וסר מצטיינות בגיוון אנושי רחב ובייצוג של בני מעמדות שונים, ובכלל זה טיפוסים ממעמד הביניים של התקופה; תוך כדי רכיבה נינוחה על סוסיהן, הדמויות מנהלות ביניהן שיחות נפש מרתקות והגיגים אינטימיים, מסיפורים רציניים ועד תיאורים גסים, בגידות וסיפורי זימה.

העובדה שחבורת הרוכבים הצבעונית לא התעכבה רק על תפילות ומקומות קדושים אלא גם על בתי מרזח ואכסניות, משווה למסע אופי תיירותי ולאו דווקא דתי. לא מדובר אמנם במסע ארוך ואתגרי, אבל יש בו כל מה שמסע צריך: סיפור.

סנט. מרגרט היא אולי הכנסייה הפופולרית ביותר בקנטרברי כיום. לא כי מישהו מגיע להתפלל בה, אלא כי ניתן לחזות בה במיצג אור-קולי מרתק המבוסס של הנפשות הפועלות בסיפורי קנטרברי של צ'וסר.

קתדרלה שיש לה עיר

טיילנו בקנטרברי בתחילת שנות השבעים. עשרות שנים עברו מאז שביקרנו בה והרושם עדיין חזק. גרנו אז שנה בלונדון והטיול לקנטרברי התקיים במסגרת חוג לסטודנטים זרים ששאפו לשפר את האנגלית שלהם. כמה שנים קודם כשעוד הייתי תלמידה בתיכון, למדנו את "רצח בקתדרלה". והנה נקרתה לי הזדמנות לבקר בזירת ההתרחשות עם ג'נטלמן אנגלי, המורה שלנו בחוג.

קנטרברי שוכנת במחוז קנט, כמאה קילומטר מדרום-מזרח ללונדון ונחשבת לאחת מעריה ההיסטוריות היפות ביותר של אנגליה. היא נמצאת ברשימת אתרי מורשת של אונסק"ו ובימים כתיקונם היא אחת המתויירות ביותר בממלכה וזוכה לכמיליון ביקורי תיירים בשנה.

הדרך לקנטרברי עוברת בין שדות כְּשוּת, והטיול בעיר הקטנה הזאת הוא כמו חזרה לימי הביניים. העיר העתיקה נבנתה במאה הראשונה לספירה עוד בידי הרומאים ויש לה כל מה שעיר ימי בנימית צריכה: היא יושבת על נהר בשם Great Stout, את סמטאות האבן המרוצפות סובבות חומות רומיות מקוריות, יש בה בתי אבן עתיקים עם מסגרות עץ, שרידי מנזר סנט. אוגוסטין (St. Augustines Abbey), בית הספר הציבורי העתיק ביותר בעולם (The King’s School), טירה נורמנית ובית חולים (East Bridge Hospital) השוכן במבנה יפהפה ששימש בימי הביניים כאכסניה.

וכמובן, הקתדרלה. בעצם, זאת היא קתדרלה שיש לה עיר. קתדרלת קנטרברי שנוסדה ב-597 לספירה ומשמשת עד היום כמקום מושבו של הארכיבישוף מקנטרברי ראש הכנסייה האנגליקנית. היא בנויה בסגנון רומנסקי וגותי ומשובצת פיתוחי אבן וחלונות ויטראז'.

פאי רועים ויורקשיר פודינג

יצאנו מהקתדרלה אדירת הממדים (הנמצאת כיום בשיפוצים נרחבים). קנטרברי הייתה אז לגמרי "אנגלית" בהווייתה. גם לו היינו מחפשים, מן הסתם לא היינו מוצאים מסעדה קוסמופוליטית כלשהי. ואם כבר אז כבר, ביקשנו שימליצו לנו על מסעדה שנוכל לדגום בה את הארוחה הכי "אנגלית", עם מנות מסורתיות שרק אנגלים אוהבים. וזה אכן מה שקיבלנו:

יורקשיר פודינג (Yorkshire Pudding): הכי רחוק מהפודינג השוקולדי המתוק המוכר לרבים מהילדות. היורקשיר'ס (Yorkshires), כפי שהם נקראים פה בחיבה, הם בצקניות אפויות בתנור לוהט על תבנית מרוחה בשומן ברווז או אווז, ומוגשות כמאכל פתיחה עם רוטב בשר חום מעל.

פאי רועים (Shepherd’s Pie): תבשיל רועים סקוטי מסורתי העשוי משכבת בשר טחון אדום מבושל ברוטב עם בצל ושכבת תפוחי אדמה מעוכים מעל – אפויים ביחד בתנור.

פאי סטיק וכליות (Steak and Kidney Pie): מנה מסורתית העשויה מסטיק קצוץ וכליות טלה המבושלים יחד בציר בקר. מגישים בליווי רוטב ווסטשיר (Worcestershire, נסו לבטא את זה שלוש פעמים ברציפות).

ירקות מאודים: לצד מנות הבשר קיבלנו ירקות המלווים כל ארוחה אנגלית טיפוסית, ומוגשים מאודים עד צאת נשמתם.

לקינוח קיבלנו תה עם עוגיות British Bisquits)).

אז זהו, התנסינו בארוחה אנגלית. אני חושבת שעמדנו במשימה בגבורה.

צילומים: ויקיפדיה, המרשתת