מעיינות חוסאן

אל מעיין האהבה

בנקודת המפגש, מול תחנת הדלק סונול ביער ביתר, מזג לנו זיאד ספלון קפה שחור והגיש עוגיית בקלאווה, ככה, להתחלה טובה. אחרי ירידה מתונה של כעשר דקות על שביל עפר הגענו לפאתי הכפר הפלסטיני חוסאן, השוכן בנפת בית לחם בסמוך לעיר החרדית ביתר עילית, כשמונה קילומטר מדרום-מערב לירושלים.

בפאתי הכפר, בנקודה שבה נפגשת דרך העפר עם עין אל בלד, בנויה בריכת מים. עין אל בלד (שפירושו המילולי המעיין של הכפר) הוא הראשון בסדרה של כעשרה מעיינות המפכים לאורכו של ואדי ג'מְעַה, הוא נחל המעיינות (או בשמו העברי נחל ביתר). הנחל, היוצא מהכפר חוסאן, עובר למרגלותיו ולמרגלות הכפר בתיר, ובדרכו אל נחל רפאים הוא עובר בין טרסות אבן קדומות שבהן מגדלים מעצי זית ושקד ועד עצי תאנה, תות, משמש, ענבים והמון חלקות ירק.

עין אל בלד נקרא גם עין אל עמוד על שום עמוד האבן המוצב מעליו ומזכיר בצורתו אבן מיל רומית. על קיר האבן מול המעיין חרוטה מפה המתארת את המעיינות והבריכות של הכפר. באמצעות ברז מים גדול המותקן בבריכה זורמים מימיה אל הוואדי. מערכת של תעלות בטון מנתבת אותם לחלקות האדמה הקטנות של תושבי הכפר – כל חלקה נמצאת בבעלות משפחה אחרת. הברז נפתח על ידי אנשי הכפר אחת לכמה שעות, כך שכל חלקה תקבל את המנה המגיעה לה.

גן העדן האמיתי

עין אל בלד היה ונותר אחד המוקדים המרכזיים בכפר, מקום מפגש של הפלאחים תושבי חוסאן. הם מגיעים לכאן להתרענן, לסחור וכמובן להתעדכן ברכילות האחרונה. בצמוד לבריכה הותקנו ספסלים וסוכה מוצלת. כאן עורך זיאד סבתין, תושב הכפר ומורה הדרך שלנו, היכרות עם המטיילים המגיעים למקום.

זיאד, כבן חמישים, הוא מספר סיפורים מוכשר. עד לפני כעשר שנים ישראלים הדירו את עצמם מחוסאן. הכפר, הנמצא בשטחי B (בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית), היה אחד מהבעייתיים ביותר בשטחים. יידויי אבנים היו כאן עניין של יום ביומו וגם כיום לישראלים אסור לטייל כאן לבד, אלא בתיאום עם מדריך מקומי או עם בית ספר שדה כפר עציון. לדברי זיאד, בעצמו בעל עבר לא פשוט של התנגשויות עם השב"כ והצבא, המפגש שלו לפני כעשר שנים עם הרב המנוח מנחם פרומן מתקוע היווה נקודת מפנה.

הרב פרומן, "מג'נון חכם", כדברי זיאד, היה מפורסם בה במידה שהיה שנוי במחלוקת. "אחרי שנפגשתי אתו התחלתי לחשוב אחרת על היחסים בין הפלסטינים לישראלים, חשבתי אולי לא צריך לריב כל הזמן. יום אחד הרב פרומן מגיע אלי ואומר לי בוא, אנחנו נוסעים לשכם בשביל לדבר איתם על שכנות טובה. רעדתי. נכנסנו לשם יד ביד, מתנחל עם כיפה וזקן ופלסטיני, והרב אומר להם אללהֻ אכבר. כבר ראיתי את המוות בעיניים. אולי המילה שלו הגנה עלינו".

לדברי זיאד בשנים האחרונות מתקיימים חיי שיתוף בין תושבי חוסאן לתושבי ביתר עילית, "משפחה אחת יעני. אפילו בזמן הבלגנים של שומר חומות היה פה שקט". האם הגענו לימות המשיח? האם מדובר במגמה חדשה ששואפת לנורמליזציה ולשיפור איכות החיים? ואולי, כפי שאמר לי פעם ידיד מוסלמי, "את זה רק אללה יודע".

כך או כך, בחודשים האחרונים, אם בגלל הקורונה שסגרה את הגבולות או בזכות השקט היחסי, ישראלים מגיעים לכאן במספרים גדלים והולכים. כדאי לשים לכמה שעות את הפוליטיקה בצד וליהנות מהמקום המיוחד הזה, שהוא "גן העדן האמיתי", כפי שמגדיר אותו זיאד. על אף יופיו ויחודו של הנחל, מסיבות מובנות אין בו הרבה מבקרים ישראלים. האמת, לי זה ממש לא הפריע...

ניחוחו של החטא

מי המעיינות שבחלקו העליון של הנחל נאגרים בבריכות ומשם מוזרמים בתעלות בטון להשקיית חלקות משפחתיות קטנות – ממש חקלאות שלחין מסורתית, כמו שלמדנו אי אז בספרי הגיאוגרפיה בבית הספר היסודי, ואף פעם לא הבנתי במה מדובר. בטרסות שמעל ערוגות השלחין נמצאות חלקות הבעל המושקות במי משקעים בלבד - מטעי זיתים, עצי מישמש, תות, גפנים. כשם שאי אפשר לעמוד בניחוחן המשכר של התאנים בעונה הזאת, כך אי אפשר להינתק מהפירות נוטפי הדבש הקורצים מכל עץ תאנה. ניחוחו של החטא.

מהטרסות העליונות נשקף ערוץ הנחל, שבתחתיתו אותן ערוגות שלחין היוצרות פסיפס צבעוני של ירקות בלאדי עונתיים, מחצילים בסגול פסיכדלי ועד שעועית משתרגת כמו בסיפור ג'ק ואפון הפלא. בוסתנים כמו בסיפורים. אידיליה? תלוי בעיני המתבונן. מעניין מה חושבים הפלאחים והפלאחיות שעובדים כפופי גו בשדות ובבוסתנים, מוליכים חמור, מנכשים עשבים או מסדירים את חלוקת המים להשקיה.

מסע בזמן אל אתר מורשת של אונסק"ו

צורת החקלאות הזאת, שכבר כמעט אין לה זכר בארצנו, ושכמעט לא השתנתה עוד מימי האימפריה הרומית, היא זאת שכפי הנראה גרמה לארגון אונסק"ו להכריז ב-2014 על המקום כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. אכן, כאן חיים בני אדם שעדיין מתפרנסים מחקלאות ומעבדים את אדמתם בשיטות שנראות כמו יצאו מדפי התנ"ך.

באורח פלא חברו כאן כמה גורמים עם אינטרסים שונים בתכלית כדי לסכל את הקמתה של גדר ההפרדה שתוכננה להיבנות במקום ואיימה על המרקם המיוחד של החיים פה. במעין ברית שונה ומשונה, גופים כמו הרשות הפלסטינית, האיחוד האירופי, ארגון אונסק"ו וארגוני שמאל ישראלים, עשו יד אחת עם מתנחלים המתנגדים לגדר מבחינה אידיאולוגית, כמו גם עם גופים ירוקים כמו רשות הטבע והגנים ובית ספר שדה כפר עציון. כל זה הודות לאינטרס המשותף של הגנה על ערכי הטבע, נופי התנ"ך, ההיסטוריה, המורשת והתרבות, שעוצבו במשך דורות על ידי תושבי המקום ונשתמרו במשך אלפי שנים.

מעיין האהבה

אבל לא מגיעים למעיינות חוסאן בקיץ רק כדי להתפעל מחצילי הבלאדי ולהתענג על תאנים, ואנחנו לא פספסנו שום בריכת מעיין ושום הזדמנות להתענג על המים הקרירים והצלולים. עין אל הַוּוִיָה, האחרון בסדרה, הוא היפה והמטופח שבמעיינות חוסאן. הַוּוִיָה בערבית זאת פשוט אהבה, ולמקום נקשרו אגדות על מעשי אהבה שהתרחשו כאן. אגדות הן דבר נהדר, אבל כפי שיודע כל מי ששירת בשטחים פירוש המילה הַוּוִיָה הוא גם תעודת זהות. הנה לכם מילה אחת המגלמת בתוכה את האנומליה שבה חיים כאן שני עמים.

אם לחזור אל הקסם, עין אל הַוּוִיָה הוא תענוג צרוף. מי המעיין ממלאים בריכת בטון הקורצת בטורקיז לכל מי שמגיע לכאן. הבריכה היא רק הספתח. כדי להגיע לקצה הנקבה שממנה מתמלאת הבריכה, יש לנקז חלק מהבריכה כדי להנמיך את גובה המים בנקבה. אף אחד לא רוצה לטבוע בנקבה. זיאד פתח את השיבר הענקי ומי הבריכה החלו לזרום אל תעלות ההשקיה, כמימים ימימה.

זחלנו בנקבה החצובה לתוך בטן ההר ומקבלת ממנו את מימיה. כשהגענו לקטע שבו נדרשת זחילת גחון כבר הרגשתי כמו אינדיאנה ג'ונס. הנקבה מסתיימת בחלל די גדול שבחלקו השמאלי נטיפים יפים ובחלקו הימני זורם מהתקרה מפל קטן. הטרוורטין (נטף נחלים, משקע של סלע גירי) שהצטבר בתקרת המפל צובע אותה בגווני צהוב, חום ואדמדם. את המראה משלים הירוק של שערות שולמית. מה שצריך זה פשוט לשכב מתחת למקלחת הצוננת של המפל ולהרגיש כמו בסרט פעולה.

בעיצומו של קיץ, אחרי כעשרים דקות ומשהו יצאתי עם שיניים נוקשות מקור. איזה כיף. לסיום, זיאד הפך אל מגש מקלובה ענקית, וגם עוף וסלט ענקי, ולפינאלה קפה ובקלאווה, ומי צריך יותר.