מרכז קנדי והאוורגליידס, פלורידה, ארצות הברית

איך כמעט דרכתי על הירח

יולי 1969. אנחנו זוג צעיר לגמרי, מתגוררים בשכירות בחדר אצל זוג מבוגר ברמת גן. כמה ימים קודם מאיר בעלי נשלח לגיחה קצרה לשוויץ מטעם המפעל שבו עבד, ואת השיגור ההיסטורי של הנחיתה על הירח ראיתי אצל חברים, היחידים בחבורה שהיה ברשותם מכשיר טלוויזיה. שחור-לבן כמובן. ישבנו מול המסך, עוצרים נשימה. ואז, ניל ארמסטרונג יוצא (בלייב חברים, בלייב) מרכב העכביש, דורך על קרקע הירח ואומר את המשפט האלמותי: "זהו צעד קטן לאדם, זינוק עצום לאנושות". אין מי שראה אז את הרגע ולא עצר פעימה. גם אין מי שראה ושכח את ההתרגשות.

הייתי לגמרי נפעמת. עד כדי כך נפעמת, שימים ספורים אחר כך כשמאיר חזר ארצה, באמצע הלילה הערתי אותו, נשענתי על המרפק ושאלתי "נו"? המסכן היה עייף מכדי להגיב, וגם אני נרדמתי כמעט מיד. בבוקר הוא שאל "מה נו"? ואז נזכרתי: הרי כבר עברנו מהחללית אל רכב העכביש, כבר נחתנו על הירח, אך משום מה עוד לא יוצאים. ואני פשוט ניסיתי לברר מתי לעזאזל כבר נדרוך על הירח.

51 שנים עברו מאז ועד היום אני מתרגשת כשאני רואה את ההקלטה של אותה נחיתה היסטורית על הירח, ב-20 ביולי 1969.

היה לי ברור שאם מתישהו נגיע לפלורידה, ניסע אל קייפ קנוורל (Cape Canaveral) ומרכז החלל על שם קנדי (Kennedy Space Center). זהו המקום שממנו המריאה אפולו 11 אל הירח ושממנו ממריאות עד היום טיסות החלל של ארצות הברית. זהו השער הראשי של ארצות הברית אל החלל החיצון - מקום שאפשר להתפעם בו, בלי ציניות, מטילי החלל הענקיים ולחלום על עולמות רחוקים. יש בטילים הזקורים האלה משהו קמאי, פאלי, ומצד שני הם מפלאי הטכנולוגיה של המין האנושי.

עשר, תשע, שמונה...

כשנכנסנו לאתר רצתי ישר אל גן הטילים (Rocket Garden). טיול בין הטילים הוא חוויה אדירה, מעין כניסה לגלקסיה אחרת. "הטיל Mercury-Redstones 3 השיק ב-1961 את השאיפות של אומה שלמה, כאשר האסטרונאוט אַלָן שֶׁפָּרְד השלים את הטיסה האמריקאית המאוישת הראשונה לחלל", הסביר המדריך בפתוס. "בגן הזה יש ייצוג יוצא דופן לפרויקטים של נאס"א - מרקיורי, ג'מיני ואפולו. גן הטילים הוא הצדעה לא רק להישגים טכנולוגיים יוצאי דופן אלא גם הוקרה לאלפי המדענים והמהנדסים שהפכו את חלומות הטיסה בחלל למציאות".

אי אפשר להישאר אדישים בגן הטילים הזה, ואכן הוא אחת מהאטרקציות המצולמות ביותר באתר. הרגשתי כמו ננס בין הענקים האלה שסללו את דרכה של ארצות הברית לחקר החלל. אלו הן רפליקות מדויקות של הטילים המקוריים, שכמובן נשרפו בדרכם חזרה אל כדור הארץ כאשר פגעו באטמוספירה או נפלו לאוקיינוס. באותם הימים עדיין לא ידעו איך לעשות שימוש חוזר בטילים.

היציאה מכדור הארץ לחלל וההגעה לירח הם אתגר טכנולוגי כביר. כדי להתגבר על כוח הכבידה ולצאת לחלל, הטיל חייב לטוס במהירות של לא פחות מ- 40,270 קמ"ש. הגז שנפלט כלפי מטה מהטיל, הוא שמייצר את כוח הדחף העצום המניע את הטיל כלפי מעלה. ליד כל טיל מצוינים גובהו, כוח הדחף שלו והפרויקטים שבהם השתתף.

כדי להגיע לירח השתמשו ב- Saturn V, טיל עצום בגובה של 111 מטר, כגובהו של בניין בן 36 קומות. משקלו היה כמעט 3,000 טון וכוח הדחף שלו היה 6,500 טונות. בשנות השבעים של המאה הקודמת טילים מסוג Saturn השתתפו בשיגור חלליות לתחנת החלל Skylab.

ניסיתי לדמיין את הענקים האלה כשעוד רגע מתחילה הספירה לאחור, עשר, תשע, שמונה... ובקפסולה שעליהם יושבים שניים-שלושה אנשים על וולקן בוער בטונות של דלק, אש אדירה, ועוד רגע כוח אימתני ישגר אותם לעולמות רחוקים, הרחק מאזור הנוחות של הפלנטה שלנו.

האסטרונאוטים שלא חזרו

גם ה-Space Mirror, האנדרטה ההייטקית שבמרכז החלל, מרשימה ומרגשת. היא מנציחה את האסטרונאוטים שלא זכו לשוב אל כדור הארץ, בהם האסטרונאוט שלנו אילן רמון, שנהרג בהתפרקות המעבורת קולומביה ב-1 בפברואר 2003 בעת כניסתה חזרה לאטמוספירה. האנדרטה מהווה תזכורת כואבת למחיר שגובה הרוח החלוצית באשר היא, בכל תחום, בכל זמן.

פרויקט המעבורות מקורקע אמנם כרגע, אבל זהו מקום משכנה של מפקדת השיגור של נאס"א והמקום היחיד בעולם שבו נחשפים אזרחים מן השורה למידע, למראות, לקולות ולתחושות השמורים בדרך כלל לאסטרונאוטים ולחוקרי חלל. תוכלו להיכנס לסימולטורים המדמים טיסה בחלל ואף הליכה על הירח. בתכנון מתאים ובתיאום מראש ניתן גם לארגן מפגש עם אסטרונאוט ואולי אף לצפות בשיגור אמיתי.

מרכז החלל נמצא במרחק של כ-45 דקות נסיעה מפארקי השעשועים של אורלנדו, שהם ללא ספק אחד מסמליה הבולטים של אמריקה. אבל בעיני, דווקא מרכז החלל מסמל את הטוב שבאמריקה - את רוח האדם, החלוציות, החדשנות, היוזמה, ההעזה וההכרה שהשמיים אינם הגבול. הם רק ההתחלה.

תמונות: NASA

מלכי פארק האוורגליידז

קל לשכוח שבפלורידה יש גם טבע. "כדאי לכם להצטייד בדוחה חרקים", יעץ לנו הריינג'ר בכניסה לפארק

הלאומי אוורגליידז (Everglades), "יש כאן המון יתושים". כישראלים טובים שיודעים הכול היינו בטוחים שהוא מגזים. כמה דקות אחר כך מצאנו את עצמנו בתוך נחיל מבהיל של יתושים שחדרו לכל מקום ועקצו בלי הכרה. רצנו בכל הכוח לחנות הקטנה שליד הכניסה, קנינו דוחה יתושים, ורק אחרי שהתמרחנו מכף רגל ועד שיער הראש העזנו להיכנס שוב לפארק.

הפארק שנמצא בקצה הדרומי של פלורידה, הוא שמורה ביוספרית בינלאומית, אתר מורשת של אונסק"ו והשלישי בגודלו בארצות הברית (לא כולל הפארקים באלסקה). זהו אזור מוצף, פתוח ונרחב הרצוף צומח עשבוני ירקרק, ביצות של מים מתוקים ומלוחים, יערות אורן ויערות מנגרובים, כמו גם חורשות של עצים רחבי עלים הצומחים על איים קטנים, שפכי נהרות ובתי גידול ימיים. לא פלא שתושביו המקוריים כינו את המקום "נהר העשב". השמורה מהווה עולם טבע סובטרופי שאין עוד כמוהו בארצות הברית, עם מגוון אדיר של צמחים ובעלי חיים מצפון אמריקה וגם ממרכז היבשת ודרומה.

שוטטנו על שבילי העץ המרשתים חלקים מהשמורה. בעיצומה של סימפוניית קולות של עופות מים וקרקורי צפרדעים נשמעו לפתע שאגות. אלו היו האליגטורים, מלכי האוורגליידז. אורכם יכול להגיע לשישה מטר ומשקלם ל-700 קילוגרם. מופע החיזור שלהם שהיינו עדים לו כלל שאגות, הפרחת בועות קצף, חיכוך ושחייה משותפת של בני הזוג. יצאנו לשיט קאנו בתעלות שבין חורשות המנגרובים. זכינו לראות פלמינגו, שקנאי לבן, עיטם, דייה המתמחה באכילת חלזונות החיים במים, ועוד כמה וכמה עופות מים מתוך כ-350 המינים החיים כאן. בנוסף לעופות, לדו חיים ולשפע הזוחלים, חיים בתחומי הפארק גם כארבעים מיני יונקים בהם דביבון, ארמדיל, לוטרת נהרות, אייל לבן זנב, אופוסום (חיית כיס), דוב שחור ואפילו פנתר פלורידה (תת מין נדיר של הפומה).

לקינוח, התיישבנו בסירת רחף המרחפת בעזרת מנוע עילי מעל עשבי הביצות במבוכים האינסופיים של דרכי המים. גם הדאווינים נוסח אמריקה שביצע המדריך לא הצליחו להעיב על המראות הייחודיים והיופי הרוגע. ולמרות העקיצות שהותירו לנו היתושים כמזכרת, הרגשתי מן תחושת סיפוק מכך שהיינו לרגע חלק משרשרת המזון במקום המופלא הזה.

תמונות: National Parks Service