אחת המכות הקשות ביותר שניחתו על הישוב הקטן בארץ ישראל במלחמת העצמאות הייתה נפילתם של שלושים וחמישה לוחמים שיצאו ברגל בלילה שבין 15 ל-16 בינואר 1948 לתגבר את גוש עציון המנותק. לנו לא נותר אלא להנציח את זכרם ברגלינו בטיול שערכנו בעקבותיהם לאחרונה.
סיפור הדרך שלנו מתחיל בהר-טוב. כיום זהו אזור תעשייה, אך בתחילת 1948 שכנה פה מושבה. מכאן בשעת לילה מאוחרת יצאה מחלקה בת שלושים ושמונה לוחמים לכיוון גוש עציון. בהמשך הכביש המתפתל היום לכיוון בית-שמש, ליד עינות דקלים, נקע אחד מהם את קרסולו ושניים מהלוחמים התלוו אליו לקבלת עזרה. מכאן המשיכו שלושים וחמישה.
ממושב אדרת (מיישובי חבל עֲדֻלָּם) ירדנו אל חורש הנושק לכרמי יין וטובל בשלל כרכומים ורקפות. באדמה הרטובה מהגשם כבר בנו נקבות החולד את תלי ההמלטה הנמצאים מתחת לאדמה ומתנשאים בתלוליות מעל פני הקרקע. אז איך יודעים אם מדובר בתל של זכר או נקבה? זה ממש פשוט... הנקבה מלקטת ולכן מחילותיה נבנות בזיגזג, בעוד שהזכר צייד מוכוון מטרה, וחופר את דרכו ישר אליה.
אך אל תטעו בה. היא מנהלת את העניינים בחפירה ביד רמה וקוראת לזכר רק כשהיא ממש מוכנה. או אז הזכרים מתחרים ביניהם על מקומם בחפירה ישירה. הזכרים הפוקדים את תאי ההמלטה משמיעים קולות חיזור המורכבים משריקות ולחישות. הנקבה היא זו שבוחרת את הזכר שעמו תזדווג כ-60 פעמים ברציפות במשך כשעה וחצי. כך קראתי בכתובים...
מה לדוד ולחבל עֲדֻלָּם
הרבה לפני שדוד הפך למלך בישראל הוא היה רועה צאן בגבעות עדולם. בספר שמואל מסופר על דוד החונה בעדולם בעיצומם של הקרבות עם הפלישתים. בהמשך חייו, כאשר שאול המלך קינא בפופולריות שלו ורדף אחריו להרגו, הסתתר דוד במערות עדולם. חבל עדולם מכונה גם ארץ אלף המערות, שכן הוא משופע במערות החצובות בסלע הקירטון הרך.
מצוידים בפנסי ראש, ביקרנו במערה אחת גדולה ומרווחת שממנה המשכנו לתצפית נהדרת על עמק האלה. מכאן ניתן לצפות על יישובי האזור, בהם הכפרים עקב וצוריף, יישובי גוש עציון, מחצבת אביעזר, אביעזר, נווה מיכאל ועל רכס סנסן.
מתל עדולם ירדנו אל דרך נוחה בין שדות היישובים נווה מיכאל ואדרת. בדרך המתעקלת ימינה חברנו לנחל גדור - הנתיב בו צעדו לוחמי מחלקת הל"ה עם משא כבד של נשק ותחמושת על כתפיהם. יצאו וכידוע לא שבו. הלכנו בעקבותיהם בתוואי וואדי ג'אדור (הוא נחל גדור). התוואי נבחר במיוחד מכיוון שאינו חצצי, וכך הם יכלו לצעוד בלילה בשקט מוחלט בעקבות מפקדם דני מס.
ל"ה תחנה אחרונה
מסיבה שאינה ברורה, מנחל גדור הם חתכו שמאלה במעלה, לכיוון מה שמכונה כיום מחסום הל"ה. מדובר בעלייה ארוכה למדי אך מתונה יחסית לעליות הבאות שלנו בהמשך היום. אלא שבניגוד אלינו, הלוחמים הצעירים נשאו על גבם מטען במשקל של כמה עשרות קילוגרמים.
בדרכנו לחשו לנו את סיפור הדרך צמחים לרוב, עימם נמנו כלנית צעירה אדומה במיוחד, מקבצי כרכומים ופרטי איריס ארץ ישראלי. מגבעת חפורית שממנה השקפנו אל עבר גוש עציון, ירדנו אל הכביש וחצינו את מחסום הל"ה. צעידה קצרה וכבר צפינו על גבעת הקרב שגובהה 573 מטר והיא אחת מפסגותיו של רכס סנסן.
את העלייה הקצרה אך התלולה לגבעה - בסך הכול 140 מטר גובה מצטבר - עשינו כל אחד בקצב שלו. אמנם לא מדובר באוורסט, אבל לא יכולתי שלא לחשוב כמה אומללים וחסרי סיכוי היו הלוחמים, בעיצומו של לילה, עם משאם הכבד וכמה מאות מערביי האזור המזנבים בהם ומכתרים אותם.
יש אבנים עם לב אדם
הל"ה לא נכנעו ולא ברחו. הם נלחמו עד סופם המר ועד האחרון שבהם, ועל כן לא נותר איש מהם לספר את שאירע. שנים רבות נערכו תחקירים בנושא, אך התרומה הרבה ביותר הייתה לעדותו של מפקד משטרת חברון הבריטי באותה תקופה, היימיש דוגן. הוא הגיע למקום ב-17 בינואר יום למחרת הקרב, וגילה את שלושים וחמש גופות הלוחמים.
אתר גבעת הקרב הוא מקום עצוב. במקום ניצבת אנדרטה בצורת עץ לזכרם, אך כתחליף לעלים מסותתות על ענפיו 35 אבנים לבנות. למרבה הצער האנדרטה חווה השחתה חדשות לבקרים, ולכן בהמשך הציבו אנדרטה נוספת עמידה יותר העשויה ממתכת.
מעל גבעת הקרב הקריא לנו עטר את השיר שכתב בדם ליבו המשורר המנוח חיים גורי "ראה, הנה מוטלות גופותינו". המילים מתארות בצורה מצמררת את נפילתם של הלוחמים ואת ההשחתה שנעשתה בגופותיהם. הל"ה נקברו תחילה בכפר עציון. לאחר הקמת המדינה, כאשר גוש עציון נשאר מעבר לגבול, הירדנים אישרו את העברת גופותיהם לירושלים, מקום קבורתם כיום.
אנחנו בתחילת החורף הישראלי. בקרוב יהיו פה מרבדים של פרחים, עדות לסיפורם של שלושים וחמישה לוחמים צעירים. "עוד נשוב, נפגש, נחזור כפרחים אדומים. תכירונו מיד, זו 'מחלקת ההר' האילמת. אז נפרח. עת תידם בהרים זעקת ירייה אחרונה". כך סיים גורי את שירו המרטיט.
אני מקווה שבמקום בו הל"ה שוכנים "שוכנים החסד והחן", וש..."טוביה מגדל עדיין איריסים שחורים ונדירים" (מתוך שיר שכתבה נעמי שמר ז"ל על גיורא, שנפל במלחמת יום כיפור). סיפורם הטרגי של הל"ה הוא חלק מנוף מולדת ומיופייה של שמורת סנסן שבגבולותיה טיילנו.
"יְפַת אַשְׁכֹּלוֹת וְסַנְסִנִּים"
ירדנו מהתצפית דרך מרבד של פרחי חיננית הבתה אל ערוצו של נחל עציונה. ירח עלה במזרח ובהק על רקע תכול השמים. המשכנו אל חורבת סנסן בה סעדנו בנוף פנורמי נהדר של השפלה וגוש עציון. סנסן על שום מה? כנראה על שם הענף עליו נישאים פירות התמר, זאת על אף שגדלים פה רק פרטים בודדים שאינם העצים המאפיינים את השמורה, כמו אלה ואלון מצוי.
במורד הדרך אל נחל סנסן פגשנו קיסוסית שזורה בזַלְזֶלֶת הַקְּנוֹקָנוֹת כמו גם כמה פרטי קטלב אדום גזע יפהפה, שענפיו נשאו פרי תותי אדמדם ומתוק. לא תאמינו, כשהוא בשל הוא אפילו די טעים. מה עלה בדעתם של הבוטנאים שנתנו לזלזלת את שמה הכה מורכב? ראו בתמונה כמה יפים פרחיה דמויי הפעמונים. ולא זו בלבד אלא שהרמב"ם הזכיר את הזלזלת כצמח מרפא המסייע גם לכוח הגברא. וקנוקנת מהי? אותו גבעול מסולסל העוזר לצמח מטפס להיאחז בסביבתו.
המשכנו בדרכנו, עוברים בתוך כרמי מושב מטע. כ-400 מטר מדרום מזרח למושב פקדנו את עין גרס. בכניסה למקום הוצב סלע הנצחה לזכרו של סמ"ר קיריל גולנשין ז"ל, שנפל בקרב בבית חנון בשנת 2006.
כמה מורכבת היא אדמת הארץ שלנו - נושאת בחובה שילוב של יופי נדיר ושל דם, יזע ודמעות.
הדרכה: עטר זהבי
ארגון: רדיוס טיולי שטח
צילומים: איתן לידסקי, נורית לב, אמנון אייזן, נסים מיארה, חיה קציר (פייסבוק)
אורך המסלול: 22.6 קילומטרים
נקודות ציון במסלול: מושב אדרת, מערות עדולם, תל עדולם, וואדי ג'אדור, נחל עציונה, גבעת הקרב, חורבת סנסן, עין גרס וסיום במושב מטע.
יפה מאוד!