אום מאני פדמהום
מה מזכיר לכם השם מוסטנג? את סוסי הפרא שדהרו פעם במערב ארצות הברית? את מכונית הספורט פורד מוסטנג? לי הוא מזכיר טרק בן 11 יום שעשינו בממלכת מוסטנג שבצפון נפאל על גבול טיבט, באחד מהאזורים הנידחים ביותר של הרי ההימלאיה.
עד תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת הייתה מוסטנג סגורה ומסוגרת בפני אנשים מן המערב - ממלכה סחופת רוחות, אבודה ואסורה, מעוז של תרבות טיבטית ימי בנימית לא מופרעת. מוסטנג סופחה לממלכת נפאל כבר ב-1954 אך המשיכה לשמור על מעמדה כממלכה עצמאית עד 2008, כאשר נפאל עצמה הפכה לרפובליקה. כך או כך, תושביה עדיין מכנים את בנו של המלך האחרון, שנפטר לפני ארבע שנים, בתואר הסמלי ראג'ה.
התחלנו את הטרק בעיירה ג'ומסום (Jomsom), אליה הגענו בטיסה מפוקרה (Pokhara), אחת מעריה המרכזיות של נפאל. דיילת חיננית חילקה לפני הטיסה סוכריות וצמר גפן לאוזניים נגד רעש המנוע. דלת תא הטייס הייתה פתוחה לרווחה ומבעד לחלונות הקוקפיט נעצרה נשימתנו, במובן הכי מילולי של הביטוי. הטיסה נמשכה כחצי שעה בלבד, אבל איזו טיסה! כמעט בבת אחת נעלמו העצים ממדרונות ההרים והמטוס הזעיר חג כמו חגב בין פסגות אדירות מכוסות שלג עולמים בגובה של כ-8,000 מטר, של הר דאולגירי (Dhaulagiri) ושל שתי פסגות האנפורנה (Annapurna).
בג'ומסום פגשנו ב-11 אנשי הצוות שלנו - שלושה מדריכים, טבח, עוזר טבח ונוהגי הפרדות שיסחבו את הצ'ימידנים שלנו, שקי השינה, האוהלים והצידה למשך 11 ימי הטרק. שלפנו מקלות טיולים ולדרך. הלכנו צפונה לאורכו של הקאלי גנדקי (Kali Gandaki), מנהרותיה הגדולים של נפאל. הקאלי גנדקי הוא יובל של הגנגס ורוחבו המרבי מגיע לכמאה מטר. לאורך הערוץ פגשנו כמה משפחות מכפרי מוסטנג, עם שיירות של סוסונים עמוסי סחורות סיניות ומזכרות טיבטיות, בדרכן אל העמקים בדרום. קידמה ושינויים פוליטיים לא חיסלו עדיין את מסורת המסחר הטראנס־הימלאית, שעמק קאלי גנדאקי הוא אחד מנתיביו העיקריים.
עיזים בפקק תנועה
לנו בקאגבני (Kagbeni), כפר ימי בנימי יפהפה עם בתים מלבני בוץ מסוידות וסמטאות אבן. בימי הפאר שלו שימש קאגבֶּנִי כמצודת משמר קדמית של ממלכת מוסטנג, אשר שלטה במאה ה-15 על דרכי המסחר בין ההימלאיה למישוריה של הודו. לפנות ערב עדר של עיזים שחורות שעט במורד הסמטה הראשית ויצר פקק תנועה עם עדר של עיזים לבנות שהגיע ממול.
ככל שהמשכנו בטרק עלינו יותר ויותר בגובה והנוף הפך יותר דרמטי, מדברי וקשוח. איזו עוצמה יש בהרי ההימלאיה. מתחתינו נפערו תהומות בעומק היכול להגיע למאות מטרים ויותר.
אחד מהאירופאים הראשונים שהגיעו למוסטנג, בשנת 1964, היה מישל פייסל (Michel Peissel) , חוקר והרפתקן צרפתי. וכך תיאר את מה שראו עיניו: "מעבר להרים הגבוהים בעולם השתרעה ארץ כמוה לא ראיתי מעולם. מדבר של צהוב וכתום, מפחיד יותר משיכולתי לשער; שרשרת מצוקים סחופי רוח נישאים מעל נקיקים וקניונים עמוקים. עד לקצה ראייתי לא היה ולו עשב אחד, עץ או שיח. הייתי מוכן לארץ צחיחה, אך מה שראיתי היה מעבר לכל דמיון. איך יכולים בני אנוש לחיות כאן?! בתדהמתי לא הצלחתי לקלוט את יופיו המוזר של הנוף".
ככל שעלינו, הגובה עשה את שלו והריאות צעקו חמצן. הלכנו, אבל לאט לאט. את מעברי ההרים ניצלנו למנוחה, למעין מדיטציה. העוצמה יוצאת הדופן של הנוף, ההתמודדות הקבוצתית בקשיי הדרך ובאוויר הגבהים הדליל הציתו בינינו שיחות נפש אינטימיות והגיגים פילוסופיים. אני מתגעגעת לכל זה.
נכון, נופים נהדרים יש גם בשוויץ, באוסטריה, בניו זילנד... אבל אף אחד מאלו הוא לא ההימלאיה, עם הסטופות*, שיירות החמורים, גלי האבנים המקודשים ודגלוני התפילה הצבעוניים על רקע פסגות של 8,000 מטר. את דגלי התפילה, או כפי שהם נקראים סוסי רוח, מציבים באתרים דתיים, במעברי הרים וסביב בתים, והם נועדו לשחרר לעולם את הברכה, את טיפוח החמלה ואת שחרור כל היצורים מסבל. מציבים אותם בארבע רוחות השמיים כך שהמסר שלהם יופץ לכל הכיוונים.
(*) סְטוּפָּה: מקום מקודש על הדרך, שמתחתיו כך מאמינים, קבורים שרידי אפרו של בודהה
הקומקומן המופלא
מדי יום, אחרי שעות של הליכה באוויר הרים דליל חמצן, כשכל מה שרצינו היה להיזרק בכפר הקרוב באוהל, היה מופיע בקצה השביל אחד מאנשי הצוות שכבר הספיק להגיע למקום הלינה בכפר ולרוץ בחזרה לקראתנו עם קומקום מלא מיץ מחומם. באותו רגע זה היה המשקה הטוב עלי אדמות.
פּוּרְבָּה, הטבח שלנו, הפליא לגוון ולהכין בתנאים לא פשוטים ארוחות נפלאות: פעמיים ביום דייסת צַאמְפָּה (מין של שעורה הגדל בגבהים, מאכל חובה למאמץ הגופני בגבהים), דַאל בָּאט (תבשיל עדשים ואורז), כיסני מומו, פירות ככל שהיו בהישג יד ולקינוח אפילו אגרול ממולא במחית בננה. לנו לרוב באוהלים בחצרות של אכסניות בדרך, אך את הארוחות אכלנו באכסניה פנימה, בהזמנת בעלי הבית מאירי הפנים.
בכפר הימי-בנימי היפה להפליא צ'אראנג (Charang) שאלתי את בעלת האכסניה מה שם ההר מול ביתה. "הר? זאת גבעה" היא ענתה. ככה זה בנפאל; כל מה שנמוך מ-2,500 מטר זאת גבעה. מעל משקופי הדלתות היו תלויות גולגולות של עיזים וכבשים כנגד עין הרע. לא יועיל, לא יזיק . באחד מבתי הכפר צ'וסאנג (Chuusang) שבו לנו, פגשנו נזיר נודד שבדיוק סיים להכין טורמאס (Tormas), פסלונים העשויים מקמח צמפה, שומן יאק וסוכר ומשמשים כסגולה למזל ולברכה. נזירים נודדים מוזמנים להכין טורמאס לכבוד אירועים שונים כמו הולדת ילד, חנוכת בית ועד חתונה או לוויה.
ניצחון הטוב על הרע
המשכנו בטרק צפונה, אל בירתה עתיקת היומין של מוסטנג, היא לומנטנג (Lo manthang). בדרך פגשנו בתושבי מוסטנג הנקראים לובאס (Lobas) על שום Lo, הוא שמה הקדום של הממלכה. הלובאס דוברים ניב טיבטי ומתפרנסים מגידול צאן ויאקים, מחקלאות וממסחר במלח, בצמר, בשר מיובש, תבלינים ודגנים.
הדת משחקת עדיין תפקיד מרכזי בחיי הלובאס, והם עורכים פסטיבלים וטקסים שונים שבהם נושאים תפילות לגשמים, ליבולים טובים ולציון השנה הטיבטית החדשה. אבל החשוב בפסטיבלי הממלכה הוא פסטיבל הטיג'י (Tiji), שנחגג מדי שנה בלומנטנג בימים האחרונים של חודש מאי, לציון ניצחון האל הטוב על השד הרע.
גברים, נשים וטף עשו את דרכם ללומנטאנג כדי לקחת חלק בחגיגות. זקנים וזקנות שפניהם נראו כמו אימא אדמה אחרי חריש ואמונתם תמימה, צעדו כפופים על מקלותיהם. חלקם הגיעו מכפרים רחוקים וחסכו לשם כך פרוטה לפרוטה. בידיהם הם גלגלו מחרוזת מאלה (Mala, חרוזי תפילה) וגלגלי תפילה הנקראים מאני (Mani) שאותם סובבו בתנועה נצחית. על פי הבודהיזם הטיבטי, סיבוב הגלגל תוך מלמול מַנְטְרָה מחזק את עוצמתה ומשחרר לעולם מאות אלפי ברכות. המנטרה המפורסמת ביותר היא ללא ספק אום מאני פאדמה הום, שפירושה הפשטני ביותר הוא "היהלום שבלוטוס". במשך שבועות אחרי הטרק עוד התנגנה לי המנטרה הזאת בראש...
העיר המוקפת חומה
ביום החמישי לטרק הגענו סוף סוף לפאתי לומנטנג, בדיוק בזמן לחגיגות הטיג'י. העיר, המוקפת חומה אדומה, היא אחת העתיקות מסוגה בעולם והיחידה בנפאל המוקפת חומה ומשמשת מזה מאות שנים כמקום מושבו המסורתי של המלך. יש בה מקדשים ומנזרים, גלגלי תפילה אדירים, פרות ואנשים, ומאחורי כל פינה מסתתרת הפתעה. עמדתי בסמטה וניסיתי לדמיין את החיים כאן בימי הביניים.
לומנטנג יושבת בעמק רחב בגובה של 3,800 מטר, בין שדות צמפה, כוסמת, סוסים וחמורים, והיא חלום של צלמים. בתיה בנויים לבני בוץ מסוידות בלבן ומשקופי החלונות והדלתות צבועים בצבעים עזים. הגגות השטוחים מעוטרים דגלוני תפילה צבעוניים ועליהם ערוכים בסדר מופתי חציר לבהמות, דוחן וגרעיני תירס לייבוש ועצים להסקה. גובהן של ערימות העצים מעיד על עושרם של בעלי הבית וככל שהן גבוהות יותר כך השידוך עם המשפחה נחשב יותר.
במהלך הטרק גרנו באוהלים, אבל בלומנטנג זכינו ללוקסוס: לנו באכסניה פיאודלית עתיקה בת שתי קומות עם מדרגות עץ תלולות, רצפות עץ, חדרי לינה, מטבח, שירותי בול פגיעה וגם דלי עם מים חמים (hot bucket) לרחצה, שאחרי כמה ימים של טרק הרגיש כמו ג'קוזי חמישה כוכבים. כמו רוב האכסניות שבדרך, מי שניהל את המקום היו נשות המשפחה שעבדו מבוקר ועד ערב בסחיבת מים ועצים על גבן, בבישול וכמובן בגידול הילדים.
אני הרשיתי לעצמי פינוק מושחת ובאחד הימים קיבלתי מסאז' מראג'ו, נפאלי ממוצא הודי שבעונת החגיגות נודד בין הכפרים עם סדין צבעוני, שמן קוקוס וזוג ידיים חזקות. אחרי שעה של מסאז' ריחפתי לי בסמטאות.
לרקוד מנדלה
ואז החלו חגיגות הטיג'י. לקול הלמות תופים, תקיעת קרנות ושופרות, נשיפה בקונכיות ענק, נקישת מצלתיים ותפילות, צעדו אל כיכר הארמון הקטנה והעתיקה נזירים בגלימות אדומות ובכובעי לבד גבוהים. לצליל ולקול יש משמעות רבה בבודהיזם הטיבטי והיה משהו מהפנט במוזיקה המונוטונית. פרחי כמורה קטנטנים, בהם ילדים בני שלוש וארבע, ישבו בגלימות בורדו ובראשים מגולחים, מקשיבים בסבלנות רבה למלמולי התפילה, בוהים במתרחש ומגלים עניין מיוחד בקוקה קולה ובשקיות הממתקים שקיבלו לרגל החג. כמעט לכל משפחה טיבטית יש ילד אחד המתחנך במנזר. כך לפחות הוא יזכה לבגד חם, לחינוך ולאוכל.
פסטיבל הטיג'י נמשך שלושה ימים תמימים, שבמהלכם מגלמים נזירים ממנזר צ'ודה (Chode, המנזר הפעיל ביותר כיום בלומנטנג) את מלחמת הטובים ברעים. הרקדן הראשי, המגלם את האל הטוב דורג'ה שונו (Dorje Shunu) נבחר בכל שנה מחדש על סמך כישוריו ומספר שנות האימון שרכש. זהו תפקיד חשוב שכן עליו לשלוט היטב ברזי הריקוד ובשלל התנועות, התפילות והמחוות, ולהיות מסוגל להוביל את הרקדנים כולם במשך שלושה ימים תמימים.
תשכחו מקרנבל חושני ומתפרע נוסח ברזיל. הטיג'י מדיטטיבי וטקסי מאוד. את הצבע מספקות התלבושות המרהיבות, העלילה והמסכות של "הטובים" ו"הרעים", הנלחמים אלה באלה עד חורמה. ידעתם שאפשר גם לרקוד מַנְדָלָה? כאן בטקס, באמצעות 52 צעדי ריקוד שונים, הנזירים גם רקדו מנדלות.
הגיע הרגע! הטוב והרע ניצבו בחרבות שלופות זה מול זה והמנגנים נשפו, תקעו ותופפו בכל הכוח. תוך כדי מאבק ערף האל הטוב את ראשו של השד הרע, הניח אותו על טס, השביע את הרוחות הטובות להישמע לו ועל הרוחות הרעות הוא ציווה להסתלק.
לא פחות מעניינים מהטקסים וצעדי הריקוד המסובכים, התלבושות והמסכות, היו התגובות של הקהל הססגוני, וההתמסרות הפאסיבית, השקטה והמוחלטת של האנשים לחיזיון. הם נעצו בנו מבטים סקרניים ורציניים. קשה היה להפיק מהם חיוך. רק בערב האחרון, עם הסיום הרשמי, החוגגים נאספו בכיכר והרשו לעצמם לרקוד ולהתפרק מעט, קצת שמחה בחיי הפרך שלהם.
מטוס תקוע בהר
הפסטיבל נגמר. החלה השיבה האיטית חזרה. התחלנו את הבוקר בעליה תלולה מאוד לגובה של אלפי מטרים. ברגע שעברנו את מעבר ההרים Mui La שגובהו 4,170 מטר, נפתח לפתע חלון בין שני סלעים ענקיים ונגלה לנו עולם אקלקטי של סלעים ושכבות אופקיות ואנכיות בצבעים ובתצורות שונות ומשונות. זוהי המהומה הגיאולוגית המאפיינת את הרי ההימלאיה. וכן, גם אני הנחתי אבן בכל פעם שעברנו ליד תל אבנים. בטיבט התנהג כטיבטי.
לקראת סוף הטרק, ממש בפאתי ג'ומסום, חטפנו כולנו צמרמורת. בצלע ההר היה תקוע מטוס. 11 יום קודם, שעות ספורות אחרי שעזבנו את ג'ומסום בדרכנו ללומנטנג, שמענו שמטוס נתקע כאן בהר בגלל הרוחות העזות. השתדלנו לא לחשוב על הטיסה מחר. קמנו לפני זריחה כדי להספיק לטיסה עם שחר, כשמשטר רוחות מאפשר למטוס להתרומם בבטחה יחסית. רק כשנחתנו בחזרה בפוקרה, נשמנו באמת לרווחה.
המלצה למלון: אחרי שבועיים של טרק מאומץ בהימלאיה אין כמו לקנח במלון בוטיק מפנק. ממליצה בחום על מלון פיש טייל לודג' (Fish Tail Lodge) בפוקרה. המלון נבנה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת בשביל אנשים שרצו להתפנק ויכלו להרשות זאת לעצמם, ומעל דלפק הקבלה תלויים תצלומים של שועי עולם שהתארחו בו, מהנסיך צ'רלס, דרך יורש העצר היפני נרוהיטו ועד הנרי קיסינג'ר
צילומים: גליה גוטמן, מיקי סטרהובסקי, מרשתת
עשית לי חשק לבקר באיזורים האלו של העולם. כבוגר דרום אמריקה, לראות מטוס מרוסק דווקא הזכיר לי את בוליביה :)
העושר בחוויות ובידע שלך והשיתוף שמאפשר לי לרגע לדמיין שאני שם איתך :)
מרתק!