לארץ ציפור גן העדן (3)

שיט באיי פפואה

בשש בערב יצאה ה-Heritage Adventurer ממֵדֵנג (Madang) להפלגה שלנו באיי דרום האוקיינוס השקט. מדנג היא עיר נמל בצפון-מזרח פפואה, והעובדה שהספינה עזבה את הנמל באיחור אלגנטי של שעתיים וחצי היא לגמרי סבירה במושגי הזמן של פפואה. אם מפליגים צפונה-מערבה ממדנג מגיעים לנהר הסֶפיק (Sepik), הארוך והשופע בנהרותיה של פפואה ועורק חיים ראשי במדינה. תחילתו בגבולה המערבי והוא מתפתל לאורך של כ-1,200 קילומטר עד שהוא נשפך צפונה-מזרחה לים ביסמרק.

ניסיתי לדמיין את הספנים הפורטוגזים, שהיו הראשונים מן המערב שהגיעו לפפואה ב-1512. משראו את המקומיים ושיערם המקורזל מיד קראו למקום פפואה (pefua), שפירושו בשפה המלאית "מקורזלי השיער". מאידך, סוחרים הולנדים כינו את האי ניו-גינאה משום שהמקומיים דמו לדעתם לתושבי גינאה שבאפריקה. כך נולד השם פפואה ניוגיני (Papua Nuigini) או PNG בקיצור.

כמה מאות שנים אחר כך, כשהמיסיונרים האירופאים הגיעו לפפואה הם ניצרו כהרגלם כל מי שנקרה בדרכם. הפפואנים לא ויתרו אמנם על עולמם התרבותי-רוחני והם ממשיכים עד היום בטקסי אבותיהם, אבל רגשותיהם הנוצריים עולים על גדותיהם כשהם פוגשים בישראלים. פפואה היא אחד מן המקומות הבודדים שבהם עדיין מעריצים אותנו ובכל מקום קיבלו בהתרגשות גדולה את האורחים מארץ הקודש.

ננשך על ידי קרוקודיל מת

את גדות נהר הספיק ויובליו מעטר מארג צפוף של יער גשם, בעיקר של דקלי סאגו (Sago) , שמגזעיהם מפיקים בעמל רב עמילן המהווה את מזונם הבסיסי של אנשי הנהר. אחרי שהעמילן נאסף בסירת קאנו המיועדת לכך מבשלים בו דגים, מוסיפים ירקות ירוקים ומקבלים ארוחה מזינה.

Crocodylus novaeguineae. Photograph: Jack Cox

בין בתי הכלונסאות בכפרים שלצדי הנהר קיבלו את פנינו תהלוכות ססגונית של רקדנים לקצב תופי טומבונה (Tumbuna) מסורתיים שעליהם מתוחים עורות איגואנות. הרקדנים עטו על פניהם מסכות דרקון ולגופם בדים דמויי עור קרוקודיל, שהוא החיה הנערצת במחוזות האלו. עד כדי כך נערצת, שנערים רבים עוברים, גם בימינו, טקסי חניכה שבמהלכם הם פוצעים את גבם וחזותיהם בחתכים עמוקים, כדי שידמו לשריון של פוק פוק (pok pok).

הפוק פוק הוא תנין ענקי המעדיף לחיות במים מלוחים אבל מצוי בכמויות גם בנהר הספיק ויובליו המרובים. אורכו עשוי להגיע ליותר משבעה מטרים ומשקלו ליותר מטון, וידוע שאינו בוחל פה ושם גם בבני אדם.

איש הקרוקודיל ובית הרוחותף צילום: ויקיפדיה

שבטי הספיק מעריצים את התנין ורואים בו רוח חשובה. כשהנער נמצא ראוי לעבור את טקס הבגרות שלו, הוא מוכנס לתוך סוכה, שם יחתוך איש דת מאות חתכים קטנים בעורו בעזרת סכין גילוח שטוח. החתכים מזכירים שריון של תנין, וסביב הפטמות יוצרים עיגולים המסמלים את עיני התנין. על החתכים מורחים חומר המונע זיהום וגורם לתפיחת הצלקות, כך שייראו כמו קשקשים של תנין.

או אז יעבירו את הנער אל הקומה השנייה של "בית הרוחות" (Haus Tambara) - מבנה מקודש המשמש משכן לרוחות הנפטרים ומקום מפגש לאנשי "קהילת הקרוקודיל", שם הוא יישאר במשך מספר חודשים בחברתם של נערים אחרים עד שגופו הדואב יחלים. לשמחתי איש לא הציע לנו לצפות בטקס חניכה... ובלאו הכי הטקסים הללו מתקיימים בסך הכול כפעמיים-שלוש בשנה.

אווירה חגיגית שרתה עלינו. ילדי בית הספר שרו את ההמנון הפפואני, נכבדי האזור נשאו נאומים שגרמו לי להרגיש כמו באסיפת בחירות ואמנים ואומנים מכל האזור הציעו למכירה חפצים מרהיבים. אזור הספיק מפורסם בעבודות עץ וקרמיקה מיוחדות, מסכות מרהיבות, מגנים, משוטים ותופים. בין היתר הוצע למכירה תנין מת לכל המרבה במחיר. תייר אוסטרלי שהתעניין, אחז את הפגר ותוך כדי משחק במלתעותיו הלסת העליונה של היצור המת נסגרה בכוח על ידו. נשמע כמו צי'זבט, אבל התייר נזקק לטיפול רפואי וחבישה מקצועית על ידי רופא הספינה.

מה זה תלוי על ענף ומחייך?

בדרכנו מהספיק דרומה-מזרחה לעבר איי שלמה (Solomon Islands) חלפה הספינה על פני איי שאוטן (Schouten) הגעשיים. האוקיינוס השקט הוא חלק מ"חגורת האש" - האזור הגעשי ביותר על הכדור - ויכולנו כמעט לגעת באחד מהרי הגעש שהתפרץ הבוקר. מאי לאי המראות דמו יותר ויותר לגלויה: חול זהוב, יער גשם, מנגרובים, דקלי קוקוס וים טורקיז. עיטם לבן גחון ריחף מעלינו. בין בתי עץ על כלונסאות עמדו מקומיים בלבוש מינימלי, שהרי קו המשווה פה, חם ולח.

לא הרבה תיירים מגיעים לאזור, על אחת כמה וכמה מאז הקורונה. בכל מקום התקבלנו ב-sing sing (טקס מסורתי של תיפוף, שירה וריקודים באיי האוקיינוס השקט), ובמאנוס קיבלו אותנו בתופי עץ שצורתם כשל סירת קאנו. אגב, מאנוס שימש עד לא מזמן מקום מעצר של ממשלת אוסטרליה, שסילקה לפה מחפשי מקלט מאפגניסטן, סרי לנקה ואף איראן.

מאנוס הוא מהאיים הבודדים שבהם אפשר לפגוש את הקסקס ( Admiralty Cuscus, Spilocuscus kraemeri), קרוב רחוק של העצלן (Sloth) הדרום אמריקאי, אלא שכיאה לחלק הזה של הכדור כאן מדובר בחיית כיס. הקסקס מתוק להפליא, עם חילוף חומרים איטי להפליא, והוא תלוי לו סתם כך על ענף ומחייך.

הפשטות הכה בסיסית של החיים כאן, בלי חשמל ובלי מים זורמים, גרמו לי להרגיש שאנחנו בספינת תענוגות. היינו אמנם פחות מתשעים תיירים ממדינות שונות - שום דבר הדומה לספינת פאר עם אלפי תיירים שבעים ומפוטמים - ובכל זאת, יחסית לגודלה הקטן ולהגדרת המסע כ"משלחת", ה- Heritage Adventurer היא ספינה ממש כיפית.

חשבתי, היכן הוא גן העדן? אולי במקומותינו - עם שירותים צמודים, מים זורמים, מקלחת חמה, נייד דור 5, מיטה מוצעת, חינוך (פחות או יותר) ואוכל (יותר מדי) בשפע? או שמא אולי דווקא כאן באיי הזהב? עם ילדים מתרוצצים, חופשיים, צוהלים, חסרי דאגה (לא ברור מה דורשים בבתי הספר שלהם), ובעצם חסרי כל על פי אמות המידה במערב...

כוכב ים סגול עמוק

ראיתם פעם כוכבי ים ענקיים בסגול עמוק דבוקים לצדי הסלעים והאלמוגים? לא רחוק מחופי מאנוס נכנסנו לים עם מסכה ושנורקל כדי לשטוף עיניים בסצנה התת ימית המהוללת של איי פפואה. האמת, קצת התאכזבתי. כבוגרת הריפים המרהיבים של ראס מוחמד וראס אום סיד שבים האדום, היו לי ציפיות... אבל, ככל ששנירקלתי יותר כך ראיתי יותר: אלמוגים שצורתם כשל קרניי אייל בתכלת ובגוונים שונים של סגול; דגיגים בכחול בוהק ודגי שושנון (הזכורים לטוב מהסרט "מוצאים את נמו"), ובמשך דקות ארוכות צפתי מהופנטת מעל להקת דגיגים ששייטו להם כגוף אחד מעלה מטה, שמאלה ימינה, כמו ציור בתנועה.

האי צויליק (Tsoilik), או

My name is Bond, James Bond

כה זעיר הוא האי Tsoilik, שאינו מופיע במפת פפואה שלנו. כשראיתי אותו מהספינה לא יכולתי שלא לחשוב על סוכן חשאי 007, כשהוא והחתיכה התורנית מתמזמזים בסירה בסצנה הסוגרת, אי שם על רקע אי טרופי לא ידוע. הים כאן הוא מעשה טלאים של טורקיז, תכלת, כחול עמוק וסגול. ובאי הנידח הזה, עם יער הגשם והפרחים הטרופיים, קיבלו את פנינו כמה חבר'ה עם גיטרות חשמליות ותופים מסורתיים בשירה הרמונית להפליא. הקדמה זחלה אפילו לכאן.

אחרי השנירקול היומי התערסלנו במי הים מתחת לעץ רחב צמרת שהצל עלינו מן החוף, ואפילו לא דאגנו מפני השמש. לקראת ערב, על רקע השקיעה, עשתה הספינה את דרכה מזרחה במיצר שבין האיים ניו האנובר (New Hanover) וניו איירלנד (New Ireland). בניגוד לשיר שכתבו בשנות השבעים ירון לונדון ויאיר רוזנבלום, החיים היפים דווקא לא נראו מעייפים...

האי ניו בריטיין (New Britain)

הבונקר של ימאמוטו

בשנות הארבעים של המאה העשרים החיים כאן בהחלט לא נראו יפים. אני מודה שלא ידעתי כמעט דבר על החזית המדממת שהתחוללה באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה בין יפן לבנות הברית – בעיקר ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד וסין. אחד ממוקדי המערכה היה בעיירה רבאול (Rabaul) הצופה על מפרץ סימפסון (Simpson Harbor) שבאי ניו בריטיין (New Britain) בארכיפלג פפואה.

רבאול הייתה המטרה המוגנת ביותר בדרום-מערב האוקיינוס השקט. בקרבתה נמצא הבונקר ששימש כמפקדה של כוחות יפן ואשר נקרא על שמו של האדמירל היפני איסורוקו ימאמוטו (Isoroku Yamamoto). ימאמוטו, מאדריכלי המערכה היפנית באוקיינוס השקט והמתקפה על פרל הרבור, שהה ברבאול כשבועיים בלבד, אך הספיק להשתתף באחד מהקרבות הקשים ביותר בין יפן לבנות הברית, שבמהלכו היפנים ערמו את גופות חבריהם כדי לטפס ולעבור גדר שהפרידה בינם לבין הלוחמים האוסטרלים.

למעט כמה כוכים חשוכים ואווירה קודרת, אין פה הרבה מה לראות. ובכל זאת, כאן שהה האיש שניצח על המתקפה היפנית על פרל הרבור, ומכאן המריא אל מותו כשיצא למשימת סיור באיי בוגנוויל ומטוסו הופל בידי האמריקאים. כ-300 עד 500 קילומטרים של מנהרות נחצבו במקום על ידי שבויי מלחמה הודים, קוריאנים ומלזים עבור שוביהם היפנים. המנהרות שימשו את היפנים על מנת להחביא רפסודות שעליהן שינעו כלי משחית אשר נשאו הצוללות היפניות. באחת מן המנהרות, בעומק של כ-200 מטר, התגלו שרידיהן של חמש רפסודות.

מפרץ סימפסון הוא בעצם קלדרה געשית ענקית שקרסה והוצפה בעידנים עברו, וכיום היא מנוקדת בחרוטים של הרי געש. במלחמת העולם השנייה הצי הקיסרי היפני הפך את המפרץ השלו הזה לבסיסו העיקרי בדרום האוקיינוס השקט, ולא פחות מ-65 ספינות יפניות טבועות שקועות על קרקעיתו. בנקודת התצפית המרהיבה שבראש הקלדרה צומחים עצי פיטנה בשלל צבעים. קשה להאמין שהמקום המקסים הזה היה עֵד לאחת מהמערכות הימיות העזות שקבעו את גורל מלחמת העולם השנייה בחלק הזה של העולם.

במרחק של כאלף קילומטרים, באי גואדלקנאל (Guadalcanal) שבקבוצת איי שלמה, התחוללה מערכה מדממת שנמשכה כשישה חודשים, בין אוגוסט 1942 לפברואר 1943. בשל חשיבותה כונתה המערכה "סטלינגרד של הפסיפי". כחודש לפני סיומה עוד הספיקה משחתת יפנית להטביע את ספינת הטורפדו PT-109 עליה פיקד לוטננט ג'יי אף קנדי, לימים נשיא ארצות הברית. מלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט הסתיימה רשמית ב-2 בספטמבר 1945.