הטייל האולטימטיבי

את פיטר מאצ'ין (Peter Machin) הכרתי ביולי 2019 בהפלגה לאיים הקוריליים שבין קמצ'טקה ליפן, וכמעט מיד התיידדנו. הייתה לו פינה קבועה בסלון (lounge) של הספינה Professor Khromov, שם הוא נהג לשבת בזמן שהפלגנו ולתכנן על הלפטופ שלו את הטיול הבא. עם סיפורים מכל העולם, ידע יוצא דופן וחוש הומור בריטי מושחז, בתוך זמן קצר הוא הפך מרכז לחבורה שנהגה לשהות בחברתו. בסופו של דבר, לא בכל יום פוגשים מישהו שלמעט ארבע מדינות – איראן, עירק, לוב ותימן – כבר טייל בכל העולם כולו.

פיטר הוא הטייל האולטימטיבי. מאה אחוז מזמנו מוקדש לטיולים, תכנונם והכנתם. זהו עיסוקו בחיים. אפילו את הזמן בין הטיולים הוא מבלה בבתי מלון. מאז אותה הפלגה אנחנו נמצאים בקשר אימיילים הדוק, וגם הראיון שלפניכם נערך באימייל, באנגלית כמובן.

אתה יכול לומר מנין נובעת התשוקה הזאת למסעות?

אני משער שיש בי זיקה טבעית לנדודים. אני אוהב גיאוגרפיה; תנו לי מפות ואטלסים ואני יכול לבלות במחיצתם שעות. מקומות מרוחקים שמחוץ למסלולים השגרתיים מרתקים אותי במיוחד. כשקיבלתי את האטלס הראשון שלי בבית הספר, מיד "נדדתי" אל דרום אמריקה, שהייתה יבשת רחוקה וכמעט לא מוכרת באנגליה של אותם הימים.

עד שהשיעור הסתיים כבר שיננתי בחשאי את כל המדינות ובירותיהן. גם אמי הייתה חובבת גיאוגרפיה נלהבת, אז מן הסתם מדובר בנטייה תורשתית. או כמילות השיר של האחים אלמן "נולדתי להיות נווד" (I was born a ramblin’ man - The Allman Brothers).

מה היה הטיול הראשון שלך אי פעם?

את הטיול הראשון העצמאי שלי עשיתי מיד אחרי סיום לימודי משפטים באוניברסיטה. לקחתי בכוונה פסק זמן של שמונה חודשים לפני תחילת ההתמחות כעורך דין, כדי שאוכל לערוך מסע יבשתי מניו יורק לבואנוס איירס פרט לנתק דאריין (Darién Gap, מקטע בלתי סלול של יער גשם באורך של 106 קילומטר בכביש הפאן אמריקאי) שמעליו טסתי, בין פנמה סיטי לעיר מדיין בקולומביה.

ראשית טסתי לניו יורק, שם עבדתי בעבודות מזדמנות, למשל כמוכר באוטו גלידה בחברת Good Humor האייקונית בברוקלין. משם, עם כמה פרוטות בכיס, יצאתי למסע לאורכה של מקסיקו, נדדתי במרכז אמריקה, המשכתי לשוטט במערב יבשת דרום אמריקה דרך אקוודור, פרו, בוליביה וצ'ילה, ומשם מזרחה לבואנוס איירס. הספרדית שאותה למדתי בדרך מספר לימוד השתפרה פלאים בזכות החברה הצ'יליאנית שלי באותם ימים...

ואז התעייפת?

מה פתאום! מבואנוס איירס הפלגתי בספינת נוסעים איטלקית למונטבידאו בירת אורוגוואי, המשכתי לסנטוס וריו דה ז'ניירו בברזיל, ומשם טסתי לליסבון. את כל הדרך חזרה הביתה מליסבון לאנגליה כבר עשיתי בטרמפים. הייתי אז בן 21.

בגיל 71, אחרי שהיית כמעט בכל מדינות העולם, היית אומר שמסעותיך שינו אותך בצורה כלשהי?

קשה לדעת מה הייתי יכול להיות אחרת, אבל אני מניח שהטיולים היו מאוד חינוכיים, לא רק מבחינת הגיאוגרפיה אלא גם בהיבטים של טבע ותרבות. אני מתכוון לתרבות במובנה הרחב – דת, מטבח, אומנויות, בילוי וכן הלאה. אני חושב שזה העניק לי הבנה מעמיקה ורחבה הרבה יותר בנושאים השונים החשובים למדינות ולקבוצות שונות, כמו גם מודעות לערכים הנצחיים והמשותפים למין האנושי.

אילו (אם בכלל) מדינות או מקומות הפתיעו אותך?

בסוף שנות השישים ארצות הברית לא מושא הערצה בקרב תרמילאים צעירים בעולם, ובמסע שלי לאמריקה הלטינית בשנת 1970 ראיתי באמריקה רע הכרחי כדי להרוויח קצת כסף זריז בדרכי לאמריקה הלטינית. אבל אז גיליתי שהאמריקאים הם דווקא ידידותיים והגונים. אולי זה יפתיע, אבל כשמדברים על ישות מדינית אחת, ארצות הברית היא עדיין המדינה המועדפת עלי וניו יורק היא העיר האהובה עלי.

יחד עם זאת, אירופה היא היבשת המועדפת עלי, זאת בזכות המגוון התרבותי שבה, ההיסטוריה, האדריכלות והיופי הטבעי - כל זאת בלי הצורך לגמוא מרחקים גדולים. ההפתעה הנופית הגדולה ביותר הייתה בשבילי האי ראוניון (La Réunion). זהו אי בריבונות צרפתית, הנמצא באוקיינוס ההודי, מזרחית למדגסקר ודרומית למאוריציוס והוא מוקף מרחבים וים.

ולצורך העניין, אילו מדינות אכזבו אותך?

(כאן, באלגנטיות בריטית טיפוסית התחמק פיטר מתשובה מפורטת...)

אולי יש בי יותר מדי סקרנות מכדי שאתאכזב לחלוטין מאיזה יעד. עם זאת, יש מדינות שאינן כרגע בראש סדר העדיפויות שלי לביקור חוזר ומעמיק.

אז לאן היית רוצה לחזור שוב ושוב...

אולי ליעדים שעשויים להישמע בנאליים... כמו ארצות הברית, בריטניה, ספרד, צרפת, איטליה, ובמידה פחותה לרוסיה, להודו ולסין. אינני כולל ברשימה הזאת את אוסטרליה, כי היא הבית שלי בעשרות השנים האחרונות.

במשך כמה חודשים בשנה אתה מטייל בפועל?

מבלי לקחת בחשבון את ההפרעה הנוכחית של ה-Covid19, מזה שבע שנים אני מטייל ללא הרף. מאמצע 2013 עשיתי כארבעה טיולים בכל שנה ברחבי העולם, עם עצירות של כשמונה ימים באוסטרליה ובהונג קונג בכל פעם. הונג קונג היא הבסיס העיקרי והמפקדה הראשית שלי. לא רק משום היותה האב מרכזי של טיסות, אלא גם מפני ששם נמצאת סוכנת הנסיעות המעולה שלי, התופרת לי מסעות בהתאמה אישית. היא צריכה אמנם לעבוד קשה, אבל אוהבת ללמוד על כל המקומות החדשים שאני "ממציא" בכל פעם מחדש.

ניסית אי פעם לחשב כמה זמן אתה מקדיש להכנת טיול, ובמה זה כרוך?

מטבע הדברים, הכנת טיול תלויה באורך הטיול ובמורכבותו. לתכנון של טיול נדרש זמן רב, אך חלק מכך ניתן לעשות בזמנים המתים תוך כדי נסיעות או הפלגות. המסעות שלי הם מורכבים וכרוכים בתכנון דקדקני.

אני קודם כל חוקר בצורה מקיפה את הגיאוגרפיה של המדינה ואת המאפיינים החשובים שלה, ומסמן את הערים העיקריות שבה. אני מחפש את כל אתרי מורשת אונסק"ו (אתרים בפועל ואתרים בדיון) שבה, את הפארקים הלאומיים הראשיים, עובר על תקצירים ממדריכי טיולים באינטרנט, בודק מרחקי נסיעה, לוחות זמנים ומחירים של טיסות, רכבות, מעבורות ובתי מלון.

כשמדובר בבתי מלון ובגלל היותי חסיד של רשת Starwood שנקנתה לימים על ידי רשת Marriott, אני קודם כל בודק באתר של Marriott. אחר כך באתרים כמו booking.com או luxuryhotelsguide.com ואחרים. מצויד בכל המידע הזה, אני שולח באימייל הוראות מאוד מפורטות לסוכנת הנסיעות שלי בהונג קונג כדי שתוכל להתחיל ביישומן, שכן יש לה ניסיון רב יותר והיא בעלת משאבים מעולים. להערכתי הצנועה, אנו מהווים ביחד צוות לעניין.

(הנה דוגמה לרזולוציות שאליהן יורד התכנון המדוקדק של פיטר: כשהגענו ליוז'נו סחלינסק (Yuzhno-Sakhalinsk, בירת האי סחלין) תחנתנו האחרונה במסע לאיים הקוריליים, חיכו לפיטר מדריכה, נהג ומכונית. ואנחנו הצטרפנו אליו לסיור המודרך שהוזמן על ידי הסוכנת מהונג קונג יום קודם, בעיר בקצה העולם).

מה המשפחה והחברים חושבים על דרך החיים שלך?

קצת קשה לענות על כך. זה מזכיר לי את הכלל בחוק, לפיו אתה לא יכול לתת ראיות לגבי המוניטין של עצמך, כיוון שעל פי ההגדרה זה מה שאנשים אחרים חושבים עליך. יכול להיות שיש לך הערכה די ממולחת, אבל אינך יכול להיות בטוח לגבי מה אנשים אומרים מאחורי גבך.

אני משער שהם חושבים שאני קצת משוגע, ונראה שזה לא בדיוק הרעיון שלהם לחיים טובים שמדרך הטבע סובבים סביב בית קבוע, קשרים ובדרך כלל משפחה. מאז שאשתי נפטרה, ומאחר שמעולם לא נולדו לנו ילדים, אין לי משפחה גרעינית. מאידך יש לי חברים רבים ברחבי העולם. במהלך חיי התגוררתי בשלוש יבשות והכרתי לא מעט אנשים שבעצמם מתגוררים במדינות שונות - מה שמדרבן אותי לנסוע לבקר אותם, כמו גם את משפחתי באנגליה. אין ספק שאורח החיים שלי לא ייראה לרבים או אפילו לא יהיה בר ביצוע. לשמחתי, איני צריך לעבוד יותר למחייתי ואני יכול לחיות את חיי לפי רוחי.

מה, לדעתך, מניע אותך?

מלבד המניעים הרגילים של סיפוק הסקרנות, גילוי מקומות חדשים, הבנה מקיפה יותר של העולם וסיפוק חוש ההרפתקנות, אני גם חושב שלרבים מאתנו, כולל לי, יש גם משהו מן המנטליות של האספנים. יש אנשים האוספים בולים, מטבעות, עתיקות וכיוצא באלה, ויש מי שאוהבים לאסוף או להשלים את הפריטים החסרים ברשימת המקומות והמדינות בעולם.

מבחינתי יש למשל סיפוק בביקור בכל הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, בכל המחוזות והטריטוריות של קנדה ובכל מדינות העולם. ועדיין נותרו לי ארבע. עכשיו נותר רק לחכות לפיתוח חיסון יעיל נגד הקורונה והפצתו, כמו גם למלחמות האזרחים להתפוגג. והרשימה רק מתארכת...

האם במהלך מסעותיך הרגשת אי פעם מאוים, בסכנה?

במהלך חציית גבול באמריקה הלטינית נשאלתי אם יש לי סמים. היה לי מגוון קטן בכיס המכנס השמאלי. כבר עברתי כמה גבולות דומים וההתנהלות הייתה תמיד נינוחה. לאמיתו של דבר, מה שהטריד אותם היה אם יש ברשותי נשק חם, אבל הקצין חזר ושאל אם יש ברשותי סמים. "אם יש לך סמים נכניס אותך לעשר שנים לכלא. אז אני שואל אותך שוב!".

הנחתי שגם אם אודה, הם עדיין יכניסו אותי לעשר שנים לכלא, אז החלטתי לשחק אותה קשוח ולקוות שהם רק יחפשו בתרמיל שלי. עמדתי זקוף כמו מקל כדי שהמכנסיים יסתירו את רגליי המשקשקות. צעיר יפה תואר בן עשרים ואחת יהיה מושך למדי בכלא באמריקה הלטינית...

הקצין חיפש בתרמיל שלי ביסודיות, בדק גם את המימייה, ונראה קצת מבולבל כשמצא בתרמיל קופסה עם הטרילוגיה "שר הטבעות". "מה זה?", שאל. "פנטזיה", עניתי. הוא נראה מרוצה והניח לי ללכת. קיבלתי מבט מאיים מנהג האוטובוס שנאלץ לחכות לי, אבל לא היה לי אכפת. מאז לא ניסיתי יותר להעביר סמים בגבול.

בהזדמנות אחרת, בבנג'ול בירת גמביה (Banjul, The Gambia), צילמתי לתומי את המרכז המסחרי ברחוב הראשי בעיר. לפתע הותקפתי על ידי כמה מקומיים שחשבו שצילמתי אותם במתכוון. הנייד שבו צילמתי נחטף מידיי בכוח, ובעודי מדמם נזרקתי אל תוך ניידת והועברתי לתחנת משטרה ביחד עם הנהג והמדריך שלי.

בקומת הקרקע היה תא גדול ובו כארבעים שחורים. "אוי לא!", חשבתי לעצמי, "רק אל תגידו שאני נכנס לשם". רווח לי כשנלקחתי למעלה ומפקד התחנה החליט שיש לחייב אותי על פי חוק התקשורת בגין צילום לא מורשה.

חששתי שזה עלול להימשך זמן רב ואולי להיות גם כרוך במאסר. לבסוף הורשינו לצאת אבל נאלצנו להתייצב שוב אחר הצהריים. המדריך והנהג שלי ניצלו את קשריהם בדרגים הגבוהים, ושכנעו שהשטות הזאת עלולה להפוך לוויראלית בעת שהתיירות במערב אפריקה נמצאת על ברכיה לאור משבר האבולה. כשחזרנו קיבלתי את הטלפון שלי בחזרה, אבל כדי להציל את כבוד המשטרה התבקשתי למחוק את התמונה "מטעמי ביטחון". מחקתי את התמונה וסתמתי את הפה.

אלה הפעמים היחידות שבהן פחדתי. היו פעמים בהן חששתי שהטיסה שלי תתעכב, למשל כאשר נקלעתי להפגנות באסאם (Assam, מדינה בצפון מזרח הודו הידועה בחיות הבר שלה). דרכנו נחסמה על ידי בריקדות בלהבות, אבל די מהר הצלחתי להגיע לשדה התעופה ולטוס בחברת SpiceJet בחזרה לכלכותה.

אתה חבר בארגון NomadMania המכובד. מה אתה מפיק מכך?

הרשימות של NomadMania מגלות לי מקומות ודברים שלא ידעתי עליהם כלל. יש להם גם ניוזלטר שימושי, שבתקופות של טרום הקורונה פתחו בפני הזדמנויות להצטרף לקבוצות היוצאות למקומות שעל מנת להגיע אליהם נדרשים מאמצים מיוחדים.

בוודאי שואלים אותך מדוע אינך כותב ספר על מסעותיך.

אם אכתוב, מתי יישאר לי זמן לטייל ולתכנן את הטיול הבא? זאת גם הסיבה שאינני נסחב עם מצלמה ופה ושם מצלם רק בנייד, אם בכלל.

לסיום, האם היית ממליץ על אורח חיים כזה לאחרים?

אני שמח לספר לאחרים על הרפתקאותיי, אך לא כולם יכולים להתמודד רגשית עם חוסר השורשים של חיי. אני חסר בית מאז יולי 2013, אם כי בהונג קונג אני תמיד נשאר באותו מלון והם כמעט כמו משפחה. בסידני אני שוהה בדרך כלל באחד משני מלונות, אך תחלופת העובדים שם גבוהה יותר.

כפי שאמרתי, רוב האנשים לא ירגישו טוב בלי חתיכת נדל"ן משלהם. אני מצד שני רואה בזה אבן ריחיים - השקעה לא גמישה שלעיתים קרובות מאוכלסת על ידי דיירים בעייתיים, או שבמשך תקופות ארוכות עומדת סתם ריקה ללא כל תועלת.

צילומים: Peter Machin, גליה גוטמן, אתר "Heritage Expeditions", מרשתת