מָרַמְבּוֹ הגורילה
איך שסבך הבמבוק החל להתנועע הגיח מתוכו יצור ענקי, שעיר ושחור. זה היה אחד מאותם הרגעים שבהם מרגישים כמו בפארק היורה ושהלב מחסיר פעימה. במרחק של שלושה מטר מאתנו, אולי פחות, ראינו את מָרַמְבּוֹ. למרות 220 הקילוגרמים שלו, הייתה בו תמימות נוגעת ללב. לא נראה היה שהוא זומם מחשבות רעות לגבנו.
גורילות ההרים חיות ביער הגשם וירונגה (Virunga) המשתרע באזור הרי הגעש החרוטיים ברואנדה, אוגנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. לפי ארגון WWF במהלך כשלושים השנים האחרונות אוכלוסייתן התאוששה מסף הכחדה ל-1,163 פרטים כיום על הכדור. זאת הודות למאמצי שימור, חינוך וכדאיות כלכלית. בשנים האחרונות התיירות פועלת לטובתן ולמקומיים משתלם יותר לעסוק בניטור שטחי המחייה שלהן מאשר בצייד בלתי חוקי.
כמחצית מאוכלוסיית הגורילות העולמית חיה בפארק וולקנו'ס (Volcanoes National Park) שבצפון רואנדה, לשם הגענו כדי לפגוש אותן. הגורילות חיות במארג משפחתי בתוך סבך של עצי במבוק בתוככי יער הגשם, ובראש כל "משפחה" עומד זכר אלפא. בשנים האחרונות שמונה מתוך המשפחות עברו מעין תהליך של "הרגלה" לאנשים והן משמשות למפגשים עם תיירים. ארבע משפחות אחרות משמשות למחקר.
התחלקנו לקפסולות של שישה ופסענו בעקבות ריינג'ר מקומי המכיר היטב את השטח ומתעדכן כל העת על מקום הימצאן של הגורילות. כדי להגיע אל המשפחה "שלנו" עלינו וירדנו כשעה באדמה בוצית, בצמחייה צפופה וביערות במבוק. ככל שהתקרבנו, המתח עלה. ואז לפתע מרמבו הגיח מתוך הסבך. כיאה לזכר אלפא של גורילות הרים, מרמבו מתהדר בפס כסוף על גבו. הוא נשכב כמו אפנדי ולא גילה הרבה עניין במתרחש. מדי פעם החליף צד, פקח עין תורנית וחזר לחרופ. בכל זאת, היה משהו מרגיע בידיעה שהענקים האלה הם צמחונים...
בינתיים, בעוד הנקבות עושות לביתן וזוללות ניצני במבוק רעננים, הקטנים עשו קונצים, שיחקו, השתובבו, החטיפו אגרופים קטנים זה לזה ולא הפסיקו לעשות סלטות אל תוך הסבך הרך. זכר אחד, עוד חלב אמו על שפתיו, עשה דאווינים ודפק באגרופיו על החזה כאילו הוא קינג קונג בכבודו ובעצמו. גור אחר ביצע פעלולים תוך שהוא רוכב על אמו. אחרים ערכו מופע קרקס על ענפי הבמבוק. התאפקנו שלא לפרוץ בצחוק, שומרים על שקט מופתי, רוצים שההצגה תימשך עוד ועוד. איזו חוויה.
איש לא אהב את הגורילות יותר ממנה
עד לפני כעשרים שנה הרג גורילות לא נחשב כאן לעבירה של ממש. ציידי הגורילות נהגו להרוג אותן לפרנסתם ומכרו את ראשיהן להכנת פוחלצים ואת כפות ידיהן כמאפרות למזכרת. היה בכך גם אקט פוליטי של התרסה כלפי האדם הלבן ונגד השלטון עצמו. "במאות השנים שקדמו לתקופתנו המיטו האירופאים שואה על אפריקה כמעט בכל מובן, מתוך תאוות בצע בלתי מרוסנת לזהב, יהלומים ופרוות בעלי חיים", אמר לי פעם ידיד אפריקאי. "ועכשיו אתם מטיפים לנו?"
אין מי ששמה מזוהה יותר עם המאבק נגד הרג הגורילות מאשר דר. דיאן פוסי (Dian Fossey), חוקרת פרימאטים אמריקאית שהפכה את שימור גורילות ההרים למפעל חייה. כאן בחבל הארץ הזה היא חיה ופעלה - אישה גבוהה, מסוקסת, קשה ולא מתפשרת, שבמשך כשני עשורים חקרה אותן, יצרה עמן יחסי ידידות יוצאי דופן ופעלה ללא לאות לשימורן. עמדתי מול משפחת הענקים השעירים האלו והתאבלתי עליה. לא קשה לחוש את מה שהיא חשה כלפי היצורים העדינים האלו המבלים את ימיהם פה בסבך, וכל חטאם שהם כל כך דומים לנו, או להיפך.
את מחנה הקבע בו מיקמה את תחנת המחקר שלה כינתה פוסי Karisoke, שילוב של Karisimbi ו-Bisoke, שניים מהרי הגעש החולשים על הסביבה. סופה היה נורא. בערב כריסטמס 1985 פרצו אלמונים לבקתה שבה התגוררה ורצחו אותה, כנראה בהוראת מתנגדיה הרבים בקרב השלטונות, שנהנו גם הם מהסחר הלא חוקי באברי הגורילות.
כאן היא גם נקברה לצד הגורילות שהרגו הציידים. על המצבה שהקימו לזכרה המקומיים שעבדו עמה הם רשמו: "איש לא אהב את הגורילות יותר ממנה. נוחי בשלום חברה יקרה, מוגנת לעולמים באדמה קדושה זו. כי כאן הוא ביתך, לכאן את שייכת. את, האישה הבודדה ביער, אהבת את רואנדה ונתת את חייך למען הגורילות בווירונגה. מרכז קריסוקה שהקמת העניק לך שלווה ואהבה, אותן אי אפשר למחות באמצעות שום סכין".
שתי מעלות מקו המשווה
את הטיול התחלנו בקיגאלי (Kigali), בירת רואנדה. כבר מחלון המטוס אפשר היה לראות עד כמה הארץ ירוקה. עם כ-1,500 מ"מ משקעים בשנה, רואנדה בוהקת בירוק זרחני. לא לחינם היא נקראת "השוויץ של אפריקה". עד שנות ה-90 רוב שטחה היה בכלל בּוּש. כמות המשקעים והקרינה הגבוהה גורמים לצמחייה כאן לגדול על סטרואידים. ככה זה כשנמצאים שתי מעלות דרומה מקו המשווה. האדמה כאן דשנה ופורייה בטירוף. לא מספיקים להעביר מצ'טה והכול צומח מחדש בירוק היסטרי. רואנדה מספקת סחורה חקלאית בשפע ובתמורה רוכשת מקונגו מתכות ומחצבים, במיוחד קוֹלְטָן ומינרלים אחרים.
26 מעלות מפויסות ושדה התעופה קטן וצנוע קידמו את פנינו. קיגאלי גדולה יותר מתל אביב ונקייה להפליא, להפתיע. אין אשפה ברחובות, בחיי, וכולם עוטים מסכות. בזמנים כתיקונם רוב התיירים מגיעים לכאן מארצות הברית ומאירופה. בחנוכה השנה היה נדמה שהתיירים מישראל מצילים את המצב. נס חנוכה של הרואנדים...
אחרי כשש שעות טיסה התיישבנו בג'יפים ונסענו עוד חמש שעות תמימות דרום-מערבה. פיקניק בצד הדרך, דיות מרחפות מעלינו. תלמידי בית ספר בדרכם הביתה נקהלו בצד הכביש, מצחקקים ועושים שלום למזונגו (Mzungu, כינוי אפריקאי לאדם הלבן). לא היה ברור מי כאן האטרקציה, הם או אנחנו. נשים עם סלים על ראשן צעדו זקופות כמו נרות. על רקע מטעי מנגו, בננות, תפוחי אדמה ושעועית, נשקף בצפון רכס הרי הגעש וירונגה.
בשעת לילה הגענו למלון על שפת אגם קיוו ( Kivu), הגדול באגמי רואנדה המשמש גם גבול עם קונגו. כך יכולנו למחרת השכם בבוקר למהר אל הפארק הלאומי ניונגווה (Nyungwe Forest National Park) הסמוך לבורונדי השכנה.
לרחף כמו ציפור
פארק ניונגווה הנמצא בגובה של 1,600 עד 2,950 מטר ומכסה שטח של כ-1,020 קילומטרים רבועים, הוא אחד מיערות הגשם העתיקים והעבותים ביותר באפריקה. הפארק נמצא על הרכס שבין שני אגני הניקוז הגדולים של אפריקה – במערב נהר קונגו ובמזרח והנילוס המזרחי, הנהר הארוך בעולם. עם כמות משקעים של כ-2,000 מ"מ בשנה, לא פלא שהוא כה ירוק ושופע מאות מיני עופות, פרפרים, זוחלים, דו חיים, עשרות מיני יונקים ו-13 מיני קופים בהם שימפנזים.
אבל שוב הטבע הוכיח שהוא לא רוקד לפי החליל של אף אחד והוא איננו גן חיות. השימפנזים העדיפו להתהולל בחלקים אחרים של היער. המעטים שראינו צ'יפרו אותנו בפעלולים על צמרות גבוהות של עצי מהוגני אדירי מידות, עצי הובנה (ebony) ועצי שרך בעלי גזעים ענקיים. בין העצים צומחים עשרות מיני סחלבים ואפיפיטים (צמחים הגדלים על צמחים אחרים אך אינם טפילים). הג'ונגל פה צפוף והמדרונות בוציים וחלקלקים עד שיש חשק להיאחז בליאנות ולהתעופף כמו טרזן.
אז שימפנזים כמעט שלא פגשנו, אבל ראינו קופי קולובוס יפהפיים וקופי ל'ואסט (L’Hoest) שבצווארונם הלבן, כמו של אציל הולנדי בן המאה ה-17, הם אולי היפים מכולם. יופי של טרקים אפשר לעשות פה ביער. אחד מהם עובר במסלול איגישישיגי (Igishishigi Trail) שבו נמתח גשר התלוי על כבלים בגובה של 60 מטר. כשצועדים עליו הוא מתנדנד, מקום מצוין לבדוק בו פחד גבהים. לרגע הרגשתי כמו ציפור, מרחפת מעל צמרות עצי ענק בחופת היער. למטה אותתו עצים עם עלים אדומים כמו שלהבת. ולחשוב שעד לפני לא הרבה שנים עוד הילכו פילים באזור הזה, המשופע גם בשטחי ביצות.
עטלפים בשקיעה
רואנדה שוכנת בזרוע המערבית של הבקע הסורי אפריקני. לא פלא על כן, שאגם קיוו מנוקד במאות איים וולקניים. באחד הימים שטנו בסירה לאי נפוליון, הנקרא כך על שום צורתו המזכירה כובע נפוליון. טיפסנו במדרון תלול בתוך סבך של שיחים ועצים, על גבי סלעי צפחה ומגמה שנשזרו בהם סלעי צור מלוטשים כמו שיש.
המדריך המקומי היכה על ענף עץ ולפתע מאות עטלפים, אולי אלפים, התעופפו מעל ראשינו. אלו הם עטלפי חרקים המתעופפים בכל לילה אל קונגו השכנה כדי לאכול, וחוזרים לפנות בוקר אל האי.
רצינו להגיע אל ראש ההר, אך השמש שכבר עמדה לשקוע קלקלה את התוכניות. לא מומלץ לטייל פה בחושך. אבל גם כך, המחזה של אלפי עטלפים מעופפים אל מול השקיעה בקקופוניה של צוויחות שרקניות, היה פנטסטי. הרבה יותר מרתק מכל ועידת מפלגה. איזה שומקום מקסים.
דייגים חתיכים
למחרת עם שחר יצאנו בספינות המצוידות בפנסי לוקס, הפעם עם דייגים מקומיים בצדו הצפוני של האגם. אגם קיוו משופע במאות מפרצונים ועל כן הוא שקט ורוגע יחסית. יש
בזה יתרון תעסוקתי לדייגים המקומיים, שגם כך אינם מדורגים גבוה בסולם הסוציו אקונומי. הדגה באגם מורכבת לרוב מדגיגי Kapentas, מעין סרדינים של מים מתוקים. ספינות הדיג כאן פועלות בשלשות ובכך יוצרות מבנה לפריסת רשת גדולה.
חתיכים הורסים הדייגים האלה, עם גוף שרירי בלי טיפת שומן מיותרת. המשיט שלנו השמיע מוזיקה מקומית והדייגים שרו בהרמוניה בקצב המשוטים. אפריקה פועמת במקצבים משלה.
פרה במתנה
אי אפשר שלא לספר על טקס הענקת פרה למשפחה נזקקת, שבו השתתפנו ואף תרמנו במטרה לסייע לה. פרה היא רכוש גדול באפריקה. נסו להשיג שידוך טוב מבלי שיהיו בידכם לפחות שלוש פרות להעניק למשפחת הכלה כמוהר. הפרה היא לא רק מקור לחלב, אלא גם סמל מעמד. מארגני הטקס דאגו לנו לבדים יפים שאותם עטינו עלינו בזמן הטקס, שעל אף פשטותו ואולי דווקא בזכותה, ריגש את כולנו.
לא רק בסין
רואנדה מפתיעה אמנם בסדר, בניקיון שבה, בתשתיות המודרניות, אך ברגע שיורדים מהדרך הראשית הסלולה, זאת כבר אפריקה המוכרת. ילדים מנפנפים לשלום בצדי הדרכים, נשים בשמלות צבעוניות, זקנות עם עשרות קילוגרם בננות על הראש, נערים סוחבים על אופניים הכול כולל הכול, ומאחורי כל עיקול דרך משאיות ענק הפוכות.
רואנדה היא גם ארץ מטעי התה, מטעי תה ירוקים לנצח. ירד גשם. קוטפי התה עם סלים ומגפיים נדחקו תחת סככה וצבעו את הרקע הירוק בבגדיהם. אפילו התה צבעוני פה. אם לא חושבים על שטחי הבוש שנחמסו לשם כך מהטבע ועל המגוון הביולוגי המופלא שהלך לאיבוד, הרי שסצנת התה שובת לב ברעננותה.
אלא שהן המטעים והן מפעלי התה שייכים ברובם לחברות זרות. זאת היא, אם תרצו, תמצית הקולוניאליזם ביבשת השחורה. שלא לדבר על עבודת הפרך הכרוכה בתעשיית התה - החל מקטיף העלעלים העליונים שהם הנחשבים ביותר, וכלה בעבודה במפעל העיבוד ליד מכונות ענק עם דציבלים בשמיים.
סליחה
מי לא שמע על הג'נוסייד הנורא שזעזע את רואנדה ואת העולם ב- 1994, כאשר בפרק זמן של מאה ימים נרצחו כ-800 אלף איש ויש האומרים כמיליון. אנשים הרגו איש את רעהו, שכן את שכנו, מורה את תלמידו. לאו דווקא על רקע שבטי או אתני, כפי שדווח לרוב בתקשורת, אלא על רקע סוציו אקונומי גרידא. ההוטו טבחו בטוטסי שנהנו ממעמד גבוה יותר ותפסו עמדות בכירות בשלטון. הזיכרון עדיין חי ומדמם.
כמעט בכל קהילה קיים אתר הנצחה לטבח הבלתי נתפס שבוצע פה רק לפני 25 שנים, ועל כל צעד מאזכרים את הזוועה ועורכים טקסי זיכרון לנספים. חלפנו על פני Hôtel des Mille Collines, המלון הגדול ביותר בקיגאלי, שהתפרסם אחרי שמנהל המלון באותם ימים העניק מקלט ל-1,268 בני אדם שהתחבאו בו בזמן הטבח. סיפור ההצלה ההרואי שימש מאוחר יותר בסיס לסרט Hotel Rwanda, שיצא לאקרנים בשנת 2004 וזכה לשבחים.
כשלושים קילומטר מדרום לקיגאלי שוכנת כנסיית ניימטה (Nyamata), שבה נרצחו בלילה אחד כ-2,500 גברים, נשים וילדים. הכול פה כה חי ומוחשי עדיין. הגופות אמנם אינן, אך על ספסלי הכנסייה מגובבות ערמות של בגדים כפי שנמצאו בימים שאחרי, והמחזה מעורר צמרמורת.
בקיגאלי עצמה שוכן המוזיאון להנצחת רצח העם. בבית הקברות שבגינה הנחנו זר פרחים לזכר הקורבנות.
השילוב של אסון והיכולת להיחלץ ממנו ולהשתקם בתוך זמן קצר יחסית, ראוי להערצה. במקום לשסות, להמשיך לפלג ולהפיק מכך הון פוליטי, הנשיא פול קגמה (Kagame) שמכהן בתפקיד מאז שנת 2000, נוקט בדרך של פיוס, של סליחה אישית ופומבית.
תפילה שמחה
מתי בפעם האחרונה רקדתם בכנסייה? באפריקה הכול אפשרי. ביום ראשון, לפני שיצאנו אל שמורת הגורילות, עוד הספקנו לבקר בכנסייה פרוטסטנטית שבה התקבלנו כאורחים של כבוד. הכנסייה הייתה מלאה בגברים ונשים, כולם לבושים במיטב מחלצותיהם והופעות שחבל על הזמן.
כומר, מטיף וזמר שרו ורקדו, מתנועעים לקצב המוזיקה, ואיתם הקהל כולו. הצטרפנו לריקוד ובסוף שרנו הבאנו שלום עליכם בניצוחו של בני פירסט שגם בירך את המתפללים ואף תרם לכנסייה בשמנו. לרגע היה נדמה שבאה גאולה לעולם.
צילומים: איתי שני, מוסה חסון, דני גלי, גליה גוטמן וידאו: הדס שלגמן
הדרכה: בני פירסט
ארגון: החברה הגיאוגרפית © 2021; אין להשתמש בצילומים, בוידיאו או בטקסט ללא רשות מבעל האתר
פוסט יפהפה החזיר אותי לטיול ולחוויה .
מרשים מאוד, וקצת מצמרר.