המותניים של ישראל כל כך צרים, שזה ממש גורם לי להחסיר פעימה בכל פעם שאני חוצה את מחסום צה"ל בנסיעה מזרחה. לקחתי נשימה למראה נוף הגבעות השקט, נרגשת לקראת מה שייזמן לנו הטבע היום. בדרכנו אל בית אריה-עופרים חלפנו על פני הכפר אַ-לֻּבַּן אלְ-עַ'רְבִּי, שבו, כך שמענו ממדריכנו נעם, מתקיים דו-קיום הלכה למעשה, ולו בזכות מאפיית "שלום על לחם" אשר בבעלות פלסטיני המעסיק משגיח כשרות יהודי.
טיולנו בדרום-מערב השומרון התחלק לשלושה קטעים: הראשון מַקַטַע עַבּוּד, השני מסלול הליכה של כ-12 קילומטר ממעיינות ואדי חאכים ועד לישוב פדואל, והשלישי דיר קלעה.
מַקַטַע עַבּוּד
בקרבת הכפר עבוד, על כביש חוצה בנימין, ביקרנו במערכת של מערות קבורה חצובות, שבאחת מהן נמצאו שברי גלוסקמאות. מאוד התרשמנו מגודלן ומשרידי עיטורי הקיר שבתוכן. מיקומן של המערות ועיטורי הקיר שבהן מצביעים על כך שהקברים שימשו אוכלוסייה יהודית בשלהי ימי בית שני ועד למרד בר-כוכבא. כיום חיים בכפר עבוד מוסלמים לצד נוצרים משני זרמים, קתולים ויוונים-אורתודוכסים. למרגלות הכפר התגלתה בפנינו ארץ של מעיינות.
כך, מהיישוב בית אריה ירדנו בהליכה קלה אל מעיינות ואדי אל חאכים, או אם תרצו בתרגום לעברית, נחל השופט. בשפה הערבית כל מקטע של נחל מקבל שם אחר, לכן לא אציין את כל השמות, אלא שכולם נשפכים לנחל שילה, מיובליו החשובים של הירקון. בזכות המעיינות הרבים הקימו תושבי המקום פארק מים לכל המשפחה על משקל "חאכים ונהנים".
נוף העצים פה מתאפיין בכתמי חורש כמו גם בגבעות עטורות מטעי זיתים ובמעיין המתהדר בהדרים, תאנה ורימון. המקום שקט ופסטורלי, ועם זאת בקיץ הוא הומה אדם. מכאן המשכנו אל ערוץ ואדי א-זרקא (הנחל הכחול), בו נובעים מי מעיין צלולים וזכים הנשפכים לתוך בריכה קטנה. ישבנו וצפינו בנוף הטרסות. מאי שם נשלף בקבוק יין וכוסות הושקו לראשונה, לכבוד עונת טיולים ברוכה. בעודנו יושבים ונהנים מהנוף, הופיעו איש מקומי עם כלבלביו, אשר מיהרו להשתכשך במים בהנאה גלויה.
לֶךְ לְךָ – ממעיינות ואדי חכים עד פדואל
מכאן צעדנו בעלייה, ללא תוואי וללא שביל. נעם הבטיח שארבעת הקילומטרים שעברנו הם רק חימום. "אתם עוד תקללו אותי בעלייה אך בסוף תגידו תודה", אמר. לא ממש נלחצנו. פשוט ניערנו רגליים, העמסנו תרמילים והעפלנו מעלה בשמחה. המתלול הלח נדף ניחוח אזוב ומרווה, האוויר היה צלול והשמים מעוננים חלקית.
פה ושם, בין הסלעים קרץ לנו בן חצב סתווני בפריחתו הצנועה. בתום המעלה תצפתנו על הסביבה, לרבות על הכפר דיר ע'סאנה, אחד מכפרי הכס. המקומיים פיתחו פה תיירות המשמרת את ההוויה הכפרית הפלסטינית וכוללת מקומות אירוח ללינה כמו גם שבילי הליכה. השביל המרכזי נקרא "שביל פלסטין" והוא אינו מוצף עדיין במטיילים.
בתום המעלה (5.5 קילומטר מתחילת המסלול) הגענו אל קברי שייח המתוארכים למאה ה-13. התענגנו על נופו הנהדר של נחל שילה שנפרס מתחתינו ומצוקיו הזדקרו מולנו, גונזים בתוכם כמה מערות. במבט צפונה רואים את אזור התעשייה ברקן, עלי זהב (ע"ש עליזה בגין) ובהמשך מדרום את פדואל, שאליה נגיע בסוף המסלול.
להבדיל מהתצפית הנהדרת, הופתענו מהזוהמה של רחבת קבר השייח, הזנחה שאינה אופיינית לאתר שכזה.
אסלאם שלא הכרתי
הסיבה להזנחה נעוצה כפי הנראה בכך שזהו קבר של שייח מוסלמי סופי. ומי הם הסופים? מדובר בפלג באסלאם, הרואה עצמו כמשמר המסר הטהור של האסלאם המקורי. על פי הסופים הנביא האחרון היה מוחמד ואמונתם אינה מוגבלת לקוראן אלא עוסקת גם במיסטיקה. יש שימצאו אותם מוזרים את המיסטיקנים הסופיים אך בעיני לאו דווקא.
הגדיל לומר המשורר ג'לאל א-דין רומי, אולי הסופי המפורסם ביותר: "אינני יהודי, מוסלמי או נוצרי. אין גבולות בתוך ליבי. אהבה היא הדת והיקום הוא הספר". הסופים מאמינים שבכל אחד ואחת מאתנו יש ניצוץ אלוהי ולכן הם חיים על פי עיקרון האהבה הטוטלית ואחדות המציאות. או כפי שסיכם רומי במילותיו היפות: "באה האהבה ושללה ממני כל דבר זולתה. התודה לאלוהים שהמיסני כהמס סוכר במים". כפי שהסוכר מתמוסס ומתמזג במים, כך הנשמה שלנו מתמזגת עם האל, עם המציאות שיצר ועם כל ברואיו. הסופים חיים בפשטות עד כדי סגפנות ואיש הדת הנעלה שלהם מכונה דרוויש, החי חיי התמסרות לדת ולהגות.
למרות שהסופים דוחים את העיסוק בפוליטיקה או בכל עניין ארצי, הם הפכו לא אחת למטרה בידי האסלאם הקיצוני הסלפי, שרואה בהם כופרים ומגנה את מנהגיהם. הזבל שברחבת הקבר הוא סוג של בוז לזרם הדתי הזה. שביל פלסטין העובר בסמוך כולל גם את השביל הסופי. יש לקוות שהמשעול הזה יוביל להערכה ולהקפדה גם על ניקיון המקום.
למי קראת נפתול?
ירדנו אל גאיות נחל שילה, מפלסים דרכנו בין עצי הזית הוותיקים, שענפיהם המחורצים כבדו מן הפרי. ללא ספק הם כבר ראו כמה דורות של צועדים. הגענו אל אפיק הנחל, המלא חלוקים לבנים וממנו טיפסנו אל האוכף ואל שלוחת צְרֵדָה. מה שמחנו לראות בדרכנו סתווניות חינניות ואף כמה רקפות ורודות לחיים. אחרי כתשעה קילומטר (מתחילת המסלול) היינו על מצוק הצרידה. כאן פרסנו צהריים בצל שרידי החורבה המבוצרת. השקפנו על אפיקו הכה ייחודי של נחל שילה שצורתו דומה לפרסה. על כן האפיק מכונה נפתול, כלומר "נחל עם פיתול" (בלועזית Meander).
ירבעם בן נבט משבט אפרים, המלך הראשון של ממלכת ישראל, נולד בצרדה. עד היום יש בשומרון מספר כפרים בעלי שם דומה - למשל הכפר סורדא. משמעות השם צרדה קשורה כנראה באופי פני השטח, שכן המקום נישא ובולט כמו אצבע צרדה (האמה), האצבע הארוכה ביותר בכף היד. מצרדה ירדנו ושוב עלינו, עד שהגענו אל פאתי פדואל.
נכנסנו בשערי היישוב הדתי כדי לבקר ב"מרפסת של המדינה" ובדיר קלעה - אחד משרידי שרשרת מנזרי המצודה שהיו במערב השומרון בתקופה הביזנטית. הנוצרים שחיו בשומרון התבצרו בהם במהלך מלחמותיהם עם השומרונים. האזור, שמנוקד כיום במטעי זיתים, התאפיין בעבר בכרמים רבים והעדות לכך הם שרידי הגתות ששימשו לייצור יין. ה"מרפסת של המדינה", שכונתה גם "המרפסת של אריק", היא נקודת תצפית מצוינת על מישור החוף ורואים ממנה את תל אביב ואפילו את הים, דרומה עד לאשקלון. כך ניתן להבין עד כמה צרים הם המותניים של מדינת ישראל. מתחתינו נשקפה בקעת דיר בלוט (מנזר האלון). אם נחזור לכאן בחורף נצפה על אגם שנוצר בזכות מי הגשמים ומקנה לאזור אווירה אירופאית.
לַשָּׁפָן יֵשׁ בַּיִת בֵּין עֲצֵי הַזַּיִת?
אז זהו שלא. מצפון לפדואל נבנה היישוב לשם, שבו נמצאים שרידי מנזר דיר סמען מהמאה ה-6 לספירה. היישוב אינו מאוכלס עדיין באנשים אך מלא בטפיל הלישמניה. מסתבר שהשומרון הוא מרכז המחקר לדוקטורט של נעם בן משה מדריכנו. כך יצא שזכינו בהרחבה בנושא שושנת יריחו. בשנים האחרונות חלה עלייה של מאות אחוזים בתפוצת מחלת שושנת יריחו (לישמניה) הגורמת לנגעים מפושטים ומכאיבים בעור. המחלה מועברת דרך עקיצת זבוב החול המצוי בין השאר באזור השומרון.
הסיבה לעלייה במספר החולים היא ככל הנראה תולדה של שינויים במערכות האקולוגיות. זאת בשל תנופת הפיתוח שגרמה להתרבותם של שפני הסלע המהווים אכסניה לטפיל הלישמניה. שפני סלע הם אולי חיה מקסימה, אך תנופת הבנייה בישובים היהודיים בשומרון ומקומות המסתור הרבים במסלעות באזור, הובילו לכך שהשפנים חצו את קו פרשת המים מערבה והמשיכו להתרבות. מי שהכי רגישים לעקיצת הזבובים הלילית הם הילדים. נקווה שנעם יימצא מזור ללישמניה וחוקרים אחרים מזור לקורונה, ואנחנו נמשיך ונטייל בשלווה ושלום בין הרים ובין סלעים גם בשומרון.
מפעיל: רדיוס טיולי שטח
מדריך: נעם בן-משה
חברים: קבוצת הולכים ומשוטטים, חברי לדרך
צילומים: נועם בריקנר (מדף הפייסבוק שלו), דני גולדשמיט, נורית לב, ניסים מיארה, איתן לידסקי, שי שריד
יפה מאוד, כיף להיזכר!