ג'מוסים מרקדים
הרגשתם פעם כמו היפופוטם? ככה אני הרגשתי כשירדנו לשחות באחד מבולעני ים המלח. ירדנו יחפים אל תוך בריכה רדודה ורחבה יחסית, המהווה חלק מכמה בולענים שהתאחדו לנחל של בוץ. שום דבר לא הכין אותנו לחוויה החלקלקה הזאת. כל ניסיון להיאחז בגדה הבוצית או לעמוד על הקרקעית נידון מראש לכישלון. נראינו כמו עדר של ג'מוסים מרקדים.
אחד מהחבורה בקושי הצליח לחלץ סנדל ששקע בבוץ ונזקק לאקרובטיקה של קרקס כדי להמשיך במסע המאלף. זה היה כמו אמבטיה של שוקולדה. חבל רק שהיא לא הייתה מתוקה. אני התחלתי מיד לצחוק. נזכרתי באחד מסיפורי הברון פון מינכהאוזן שיצר הסופר רודולף אריך ראספה. יום אחד הברון מינכהאוזן רכב על סוסו, נקלע לתוך ביצה טובענית והוא והסוס החלו לשקוע בה. מינכהאוזן שלח את ידו ומשך בשער ראשו. משיכתו הייתה כה חזקה עד שהוא וסוסו החלו להתרומם מעלה ונחלצו מהביצה.
כשצלחנו את הבריכה הרדודה שבה נכנסנו, הגיע הקטע שבו הבולען נעשה צר ועמוק, כבר אי אפשר לעמוד ואין ברירה אלא להתקדם עם זרם השוקולד. פשוט, נשכבים על הגב עם הרגליים קדימה ומניחים לזרם הנעים והנינוח לפתל אתכם בין קירות הבוץ. מדי פעם צריך לעזור לזרם ולתת דחיפה בקיר כדי להתקדם. מצד שני, דווקא רוצים שהחוויה תימשך עוד קצת... טיול בין בולעני ים המלח מספק כל מיני מראות הזויים, כמו למשל הכיסא שמישהו הציב בנקודה שבה הבולען נשפך לים. הכיסא התגלה כשימושי במיוחד כדי לנעול מחדש את הנעליים ולשמור על כפות הרגליים פחות או יותר נקיות.
מייד אין איזריאל
בעולם הגדול יש עוד תופעות של בולענים - במקסיקו, באיי בהאמה, בסין, ולנו מאז שנות השבעים של המאה הקודמת יש בולענים מייד אין איזראל. הסיבה להיווצרותם לדעת המומחים היא ירידת מפלס ים המלח, והסיבה העיקרית לכך היא הפחתת הזרימה בירדן. זהו סוג של חד גדיא: הירדן אינו זורם לכאן בגלל סכר דגניה, וביתר שאת בגלל סכר אלומות הפחות מוכר שנבנה מדרום לסכר דגניה. ואם זה לא הספיק, נבנו גם סכרים על רוב הנחלים הנשפכים לירדן ממזרח.
בנוסף על כך, בתהליך הפקת האשלג של מפעלי ים המלח הישראלים והירדנים, נשאבים מי האגן הצפוני של ים המלח ומועברים אל שטח בריכות האידוי שבאגן הדרומי. פיזור מי הים בשטחי בריכות האידוי מגדיל את ההתאיידות עוד יותר. מי תהום מתוקים זורמים אז לכיוון ים המלח. המים ממיסים את שכבת המלח התת קרקעית שנוצרה בשל ירידת מפלס הים ומשאירה חלל תת קרקעי. הקרקע שמעל החלל קורסת, ובינגו יש לנו בולען (sinkhole).
המילה בולען נשמעת מפחידה ומאיימת. אפשר להבין. התופעה מתפשטת צפונה ודרומה לאורך ים המלח וכל העת נולדים בולענים חדשים. עומקו של הגדול שבהם כ-11 מטר, קוטרו כ-25 מטר. אין בהכרח קשר בין גילו של הבולען לבין גודלו.
בולען רומנטי
על מנת שלא להיצלות בשמש מאי התחלנו את הסיור מוקדם ויצאנו מהמרכז בארבע בבוקר. על רקע שמיים בכחול עמוק, כוכב צדק נראה כאילו הוא נוגע בסהר. מעט אחרי הזריחה התחלנו ללכת. לא ברור באיזו פירוטכניקה השתמש משה רבנו כדי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע את קורח ובני עדתו, אבל פני השטח המחורצים בסדקים ובולענים נראים כמו לקוחים מסיפורי התנ"ך בתמונות.
תעשיית התיירות עובדת לפי חוקים משלה. לעיתים, תופעות שנוצרו כתוצאה מהתעמרות בטבע הופכות למוקדי משיכה, וקטסטרופה גיאולוגית הופכת אטרקציה תיירותית. ארץ הבולענים שנוצרה בחטא מזמנת מראות מיוחדים: במזרח הכתם הטורקיזי של ים המלח הנסוג; במערב כתמים ירוקים של קנה הגדלים בשמורת קנה וסמר (או עינות קנה) וניזונים ממי המעיינות, ופה ושם צמחי עבקנה ועצי אשל. ובין ים המלח לשמורה מרצדים בולענים בכל צבעי הקשת – מוורוד וסגול עמוק, ירוק בהיר, תכלת, כחול, אדמדם, צהוב ועד חום כהה – כל בולען לפי ההרכב הכימי הייחודי של מימיו. לפני כמה שנים הרשת געשה עם גילוי בולען טורקיזי בצורת לב. מי שלא הציעו לה נישואים על רקע הבולען הרומנטי, או לפחות הצהירו שם אהבה באוזניה, פשוט הרגישה אאוט.
הסיבה ל"צביעת" מי אגמים ואף נהרות שונים בעולם, היא לרוב בשל פריחת אצות. אז כן, גם בסביבה העוינת של ים המוות יש חיים. קחו למשל את *דונליאלה (Dunaliella), אצה ירוקית, חד תאית, המסוגלת להתקיים בתנאים קיצוניים של חום ומליחות. בעת גירוייה האצה מפרישה בטא-קרוטן עשיר במיוחד המשמש את תעשיית הקוסמטיקה והתרופות (*מתוך ויקיפדיה).
ובכלל, בולעני ים המלח מהווים סביבה הידרולוגית ייחודית המחוברת מתחת לפני הקרקע וניזונה ממי תהום, מי שיטפונות וגם ממי ים המלח החודרים לבולענים – ועל כן הם מרתקים לא רק סקרנים אלא מהווים גם כר פורה לחוקרים.
יהלומים לנצח
המשכנו לשוטט בין בולענים מרהיבים, פירי גבס ופסלי מלח מעשה ידי האמן הראשי, הוא הטבע. עם כל הכבוד לנו, גם בעלי הרגליים הארוכות בינינו נזקקו לסולם של שירין כדי לעבור מעל סדקים רחבים שנוצרו בין בולענים. בין לבין אפילו מצאנו יהלומים. טוב, לא באמת, אבל קוביות המלח השקופות ששלפנו מתוך הבוץ, נצצו כמו יהלומים. כשהמלח מתגבש בצורתו הטהורה הוא יוצר קובייה מושלמת, שקופה וצלולה.
פה ושם חלפנו בין שכבות חוואר דקיקות. השכבות האלו, המכונות בגיאולוגיה למינות, מרובדות בפסים בהירים וכהים של למיניט (Laminite) ונראות כמו עוגת שכבות מעודנת. הלמינות יכולות להיווצר רק במים עומדים או זורמים באיטיות. הן עשויות להצביע על שינויים מחזוריים בכמויות המשקעים ויודעת לספר על האקלים בעידנים עברו.
דרורים עופפו מעל לראש, אדישים לגורל תא השטח הפנטסטי הזה. פה ושם ראינו לבנית בין הקנים. חשבתי שאנשים משלמים כסף רב בשביל טיפולי בוץ כאלה. אנחנו נהנינו מהם בחינם.
אזהרה:
חשוב להדגיש שסביבת הבולענים מסוכנת ואין להתקרב אליהם בלי ליווי מקצועי מחשש לקריסה. כאן אין שלטים מסודרים או שלטי הכוונה, וחשוב ללכת עם מדריך מוסמך המכיר היטב את השטח
הדרכה: שירין בן יעקב
קטע וידאו: ניסים מיארה
צילומים: חבריי לקבוצת ההולכים ומשוטטים
אורך המסלול: כחמישה קילומטר
חניית רכבים: כ-70 מטר מדרום למחסום מצוקי דרגות
מדהים ביופיו!!
מקסים כמו תמיד😍
יפה מאוד, כל הכבוד!