דרך האופיום
לא מעבר להרים ולא מעבר למדבר. ממש מעבר לנהר הפנג' (Panj), המהווה גבול טבעי בין טג'יקיסטן לאפגניסטן, ניצבו חיילים של הטליבן. המסע שלנו בטג'יקיסטן, שהתנהל בחלקו הגדול לאורכו של הפנג', זימן לנו הצצה גנובה ומרתקת אל אפגניסטן, השכנה מדרום. מאז אוגוסט 2021, כשנשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, הסיג סופית את הצבא האמריקאי מאפגניסטן, כוחות הטליבן שבו והשתלטו על המדינה ונוכחותם לאורך הגבול מורגשת היטב.
מדובר אמנם בגבול טבעי, אך מכל בחינה אחרת זהו גבול מלאכותי בין בני קבוצות אתניות דומות הדוברות ניב פרסי, בהן טג'יקים, פַּשְׁטוּנִים, פַּמִירִים, ווַחַאנִים ואחרים. עד לפני כשנה עוד התקיים פה בזאר שבועי שאליו הגיעו תושבים משני צדי הגבול. כיום ניצבים מצדו האחד מוצבים של צבא טגי'קיסטן עם חיילים טג'יקים המפטרלים לאורכו, ומנגד אוהלי הטליבן שעליהם מתנוססים דגלים לבנים עם שהאדה (החשובה בחמש מצוות האסלאם) בשחור.
משני צדי הגבול נמתחות דרכי עפר צרות המטפסות לגובה של אלפי מטרים. זה איננו מסלול לרכי הלב, מה גם שנוסעות בו משאיות ענקיות עמוסות ספק בשקי מלט אך סביר יותר להניח, באופיום. על פי מקורות באו"ם, אפגניסטן היא כיום יצרנית האופיום הגדולה בעולם ואחוז ניכר מהסחר העולמי מתנהל על דרכי המוות האלו, שכל טעות הכי קטנה בהן עלולה לדרדר אותך לנהר פנג' הבוצי והסוחף בכוח. לפתע הופיע אופנוע. מאוחר יותר התברר שהרוכב הבודד שמו אולג, הרפתקן ממוסקבה.
בצד הדרך עמדה ילדה טגי'קית והציעה בחיוך סלסלות עם דובדבנים ותפוחים. כמה טעימים היו הדובדבנים החמצמצים. גן עדן.
חידת טריוויה
מהי בירת טג'יקיסטן? זוהי אחת השאלות האהובות על עורכי חידוני הטריוויה, ואכן את הטיול התחלנו בבירה דושנבה (Dushanbe). כבר במטוס מאיסטנבול אפשר היה לזהות את הנשים הטג'יקיות לפי מטפחות הראש הצבעוניות וגבותיהן המודגשות. נחתנו באישון לילה. על פי התאורה המעומעמת שנשקפה מחלון המטוס היה ברור שלא מדובר בטורקמניסטן, אזרבייג'ן או קזחסטן, היושבות על משאבות נפט ועשירות כיום כקורח ובירותיהן מוארות באור יקרות. בין הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר, מולדובה צועדת בראש מדד העוני וטג'יקיסטן מיד אחריה.
בשתיים בלילה, בשדה התעופה של דושנבה אנדרלמוסיה גמורה. אחד משני המחשבים של משטרת הגבולות קרס, ואת הדוחק והמהומה שנוצרו קשה לתאר. נזכרתי בפעם הראשונה שלי בשדה התעופה קנדי בניו יורק, שם עמדנו כמו ילדים טובים במשך שעתיים וחצי במסדרונות ארוכים נטולי מיזוג, אך איש לא העז לפצות פה ולצפצף. לפנינו עמדה קבוצה גדולה של מקומיים שהגיעו לביקור מולדת מסנט. פטרבורג, שם הם עובדים כפועלי בניין. כשליש מהתל"ג של המדינה מקורו באותם עובדים שיוצאים במאות אלפיהם כדי להיטיב את פרנסת המשפחה. בסוף פועלי הבניין עשו לנו שירות, לקחו מאתנו את הדרכונים, דחפו אותם לאשנב של הפקידה שהמחשב שלה כן עבד, ובתוך זמן מה באורח פלא נחלצנו מהטרמינל כמו פקק מבקבוק.
היה חם אש בדושנבה. זה התחיל ב-37 מעלות ובאמצע היום טיפס ל-42 ויותר. ברוכים הבאים למרכז אסיה בקיץ. נערות ונשים במכנסי שרוואל ושמלות ארוכות מעליהם, רובן בכיסוי ראש צבעוני, תפסו פינות צל בשדרות עצי הערמון. מתוך כתשעה מיליון תושבי המדינה, כ-900 אלף חיים כיום בדושנבה. כה נידחת וחסרת חשיבות הייתה העיר בעבר, שלא נמצא לה שם ההולם עיר בירה, ופירושה שמה הוא פשוט יום שני, שבו התקיים במשך דורות השוק המסורתי בעיר.
הנקודה היהודית
מוצאם של יהודי טג'יקיסטן באזור בוכרה שבאוזבקיסטן. אלו הם ה"בוכרים" - יהודי דרך המשי, הכי סוחרים שיש. במשך הזמן עזבו כולם, רובם לארצות הברית, חלקם לישראל. זאת להבדיל מהיהודים ה"לבנים" שנמלטו לכאן בעיקר מרוסיה ומפולין במלחמת העולם השנייה. רק בית העלמין מספר את סיפורם של יהודי טג'יקיסטן, ועל כל מצבה חרוטים גם תצלום של הנפטר ומילים בשבחו.
למי יש יותר גדול
בין שאר המבנים המוטרפים של שליטי מרכז אסיה, ארמון קוחי נוורוז (Kohi Navruz) תופס מקום של כבוד. מה שיועד לשמש בית תה (צ'ויחונה, choyxona, מוסד חובה במרכז אסיה) החליף תוך כדי בנייה את ייעודו לארמון. המבנה מכיל 12 אולמות, כל אחד ייחודי ומפואר מהשני. על העיצוב הופקדו אמנים ואומנים מטג'יקיסטן. הפסיפסים המרהיבים השאירו אותנו פעורי פה, כמו גם התקרות המצוירות-מוזהבות, פיתוחי האבן, המוזאיקות העשויות מראות צבעוניות, הנברשות המרהיבות, ועמודי העץ שבהם שולבו אבני חן יפהפיות שנחצבו בהרי פמיר.
המתחם, ששטחו כ-30 אלף מטרים רבועים, יכול להכיל עד 3,200 אורחים. הנשיא אמומלי רחמון (Emomali Rakhmon) מקיים בו מפגשי פסגה חשובים, ואחד המכובדים שהתארחו פה היה ולדימיר פוטין בכבודו ובעצמו. בחזית הארמון חתן וכלה הצטלמו ביום נישואיהם. לפי שמלת הכלה המפוארת נוסח סינדרלה, מכוניות המרצדס והשושבינות, הם לא היו מפשוטי העם.
מעל לכיפת הזהב המעטרת את הארמון מתנוסס דגל טג'יקיסטן המונף על מה שהיה התורן הכי גבוה בעולם, 167 מטר גובהו. לפני כמה שנים הם הפסידו את הבכורה לערב הסעודית, עם תורן של 170 מטר.
הדרכים המסוכנות בעולם
יצאנו לדרך דרומה, אל רכס פמיר (Pamir). בצדי הדרכים ניצבו סככות אבטיחים עם מלוני ענק ודלעות בגודל של כרכרה. היה חם, מאובק. נערות ונשים בבגדים מסורתיים פסעו בצד עצי צפצפה תמירים עם עלעלים כסופים, שהם חלק בלתי נפרד מנופי מרכז אסיה. שוטרים בכובעים של חיילי הצבא האדום הרוסי – מזכרת מהימים שבהם ברית המועצות שלטה פה - כיוונו את התנועה.
ידענו שמצפה לנו נסיעה ארוכה ולא קלה, ידענו שניסע בדרכים לא דרכים, אבל לא תיארנו לעצמנו כמה יפה תהיה הדרך ואילו עוצמה ויופי יש בהם בהרי פמיר המשוננים כמו צוקי שטן עם קרחוני עד בקצותיהם. לא לחינם נקרא האזור גג העולם, שני בגובהו ובנופיו הפראיים רק לרכס ההימלאיה. הדרכים כאן מדורגות בין המסוכנות בעולם; הנסיעה בדרכי עפר צרות המלאות בורות ומהמורות, לעיתים על סף תהום, היא מן המאתגרות שיש, מסוג הנסיעות עוצרות הנשימה על אמת, לא בהפרזה של עלוני תיירות.
פולחן אישיות ובשר כבש
מכל קיר ושלט נידח חייך אלינו אמומלי רחמון הנשיא הנצחי של טג'יקיסטן, שילווה אותנו על גבי שלטי ענק לכל אשר נפנה - דוגמה חיה ובועטת לשחיתות השלטונית ולפולחן האישיות האקסצנטרי של שליטי מרכז אסיה. רחמון שולט בפועל במדינה מאז 1994. ב-2016 הוא מינה את עצמו לנשיא לכל חייו, בשנת 2020 מונה בנו הבכור רושטאם אמומלי, לראש הפרלמנט, ואם לא די בכך בתו הבכורה אוזודה היא ראש הצוות הנשיאותי ובעלה הוא ראש הבנק המרכזי של המדינה.
החושך ירד. הג'יפים תפסו גובה. כפריים עם עדרי צאן ובקר חצו את הכביש. הם מגיעים לכאן בכל קיץ למרעה. בחורף הכבישים נחסמים על ידי שלג ואז אין יוצא ואין בא. כוכבים ניצתו בשמיים הכהים, למטה זרם הנהר. הקרחונים והמעיינות שבראשי ההרים הם המקור לנהרותיה האדירים של טג'יקיסטן, ארץ שחונה היושבת על פלגי מים.
אחרי כ-290 קילומטר שהתפתלו לאורכן של כתשע שעות, בתשע בערב הגענו היישר לארוחת ערב בפטיו של משפחה מקומית בעיירה קלעי חומב (Kalai Khumb). בשר כבש הוגש בשפע. אין ארוחה טגי'קית כהלכתה בלי בשר כבש או בקר, והרבה.
בירת הפמיר ואגא חאן
חורוג (Khorugh), היושבת על מפגש הנהרות פנג' וגונט (Gunt), היא העיר הראשית ובעצם היחידה באזור פמיר. השתכנו באכסניה חמודה שבנה תושב העיר, עם חצר פנימית גדולה, מדרגות לולייניות עד לקומה הרביעית, קומת גג, ולארוחת הבוקר בלינצ'ס מעולים עם מרקחת משמשים משובחת תוצרת בית.
חורוג היא אחד ממעוזי התנועה האיסמ- עילית, שבראשה עומד כיום אגא חאן ה-49. הפמירים דבקו לאורך הדורות בדת האיסמעילית ולכן לאגא חאן יש סנטימנטים לחורוג. האיסמעילים, המונים כ-25 מיליון מאמינים בעולם, נחשבים לתנועה הליברלית ביותר באסלאם, ובכלל האסלאם בטג'יקיסטן מתון יחסית ולכל אורך הטיול ראינו בקושי שני מסגדים.
כמו כתות דתיות אחרות בעולם, האיסמעילים טובעים בכסף. המרכז האיסמעילי שנפתח בחורוג ב-2016, מטופח למשעי, מהמם בעיצובו הנקי והחדשני ומשתלב להפליא בסביבה. האולמות בנויים בצורת בית פמירי טיפוסי, עם חלון מלבני מסוגנן בתקרה, המורכב מארבעה מפלסים המסמלים אוויר, מים, אש ואדמה – ארבעת היסודות המקודשים על פי האמונה הזורואסטרית, ועל כך בהמשך.
המרכז באמת משרת את האוכלוסייה המקומית. יש בו אולם תפילה גדול מאוד, מואר ומרווח, אשר גברים ונשים מתפללים בו ביחד, אם כי מופרדים על ידי קו עדין המשורטט במרכזו, חדרי לימוד, כיתות וחדרי ישיבות, ונערכות בו פעילויות מגוונות, מלימודי קודש וחול ועד חוגים לקטנטנים ומלאכת יד לנשים.
פלוב ומיץ דובדבנים
ארוחת הצהרים בבית אחוזה קסום של משפחה פמירית מורחבת, בין בוסתני מישמש, תפוחים ודובדבנים, הפכה לשיעור בהכנת מיץ דובדבנים ופלוב (בפי המקומיים אושפלו Oshpelo) - אותה ארוחת אורז פרסית-בוכרית מסורתית. למדנו מנשות המשפחה בסיוע הגברים איך מבשלים פלוב כהלכתו ועזרנו בקיצוץ בצל וגזר. לא יודעת כמה בצלים, שיני שום, גזר, אורז, שמן ובשר בקר נפגשו בסיר הענקי שעמד על האש שהובערה בחצר הבית. התוצאה הסופית הייתה טעימה מאוד.
בעוד הפלוב מתבשל לאיטו אחת מילדות המשפחה הובילה אותנו בין עצי הבוסתן. מתי לאחרונה אכלתם מישמיש בטעם של פעם ותות עץ לבן מתוק דבש שקטפתם ישר מן העץ? על המרפסת ישבה הסבתא העיוורת, כבת 85. חיים כאן ביחד כמו פעם. ילדות וילדים שמחים, ילדות משוחררת, צוחקת, שאפשר רק להתקנא בה. שונה כל כך מהילדות של הנכדים שלנו. המקום משמש כבית הארחה לתיירים, אך הם אינם רבים. טג'יקיסטן היא לא באמת ארץ של תיירים והתשתית התיירותית בה דלה.
נפרדנו מהמשפחה הנלבבת כדי לא לאחר למופע שנערך לכבודנו על גדת נהר פנג'. ומי ניצב על הגדה ממול? ארבעה אפגנים (אולי טליבנים) בבגדים שחורים מסורתיים, שעמדו שעה ארוכה, הקשיבו למוזיקה ואולי אף הצליחו לצפות ברקדנית ובזמרת המצוינת באדום. נופפנו להם לשלום. לדברי הנהגים שלנו האפגנים ביקשו מהלהקה לבצע שיר מסוים, תכנית כבקשתך ממש. הנגנים אכן הפליאו בכלים מסורתיים - רובאב, סיטר, דרבוקות וטנפורה. הצטערתי שאי אפשר להזמינם להופעה בישראל.
הפסקת שירותים מול הטליבן
המשכנו מזרחה דרך עמק ווחאן (Wakhan) - פרוזדור גיאוגרפי בעל חשיבות היסטורית ראשונה במעלה, אשר היווה בזמנו צומת מרכזי בדרך המשי. פרוזדור ווחאן עובר כיום ברובו באפגניסטן וגובל גם בטג'יקיסטן ופקיסטן ועד סין הוא מגיע.
עוף דורס עמד על עמוד חשמל בצד עמדת צבא טג'יקית. בגדה ממול, מרחק מטרים ספורים מאתנו, ניצבה עמדה של הטליבן. גבר ובמרחק מה ממנו שתי נשים צעדו בצד האפגני. קבוצת גברים גדולה עם כלים חקלאיים על הכתף – חרמש, מגל, טוריה וקלשון – עשתה את דרכה ליום עבודה. בהפסקת שירותים בטבע חשבתי לעצמי, "גיברת, את יושבת מאחורי שיח מול מוצב של הטליבן, כאילו עניין של יום ביומו"...
הדרך חזרה להתפתל בגבהים. כדי להגיע אל מבצר יאמצ'ון (Yamchun) טיפסנו עוד כעשר דקות ברגל במעלה ההר. המבצר המרשים הזה נבנה סביב 300 לפני הספירה, ונראה שהתיישבות הקבע הראשונה כאן הייתה זורואסטרית. הוא ניצב באזור מוגבה, מוקף משלושה צדדים בקניונים טבעיים, ובמקום הגבוה ביותר בו שרידי מצודה. בעבר הייתה פה שרשרת של מבצרים וזה של יאמצ'ון נשמר בצורה הטובה ביותר.
בפי הערבים, ששלטו כאן במאות 8-7 לספירה, הוא נקרא קאפיר קלעה (Kafir Kala), יעני "מבצר הכופרים". כופרים או לא, הנוף הנשקף ממנו הוא אדיר ומאפשר מבט של 360 מעלות אל עבר רכס הרי הינדו-כוש, המתרומם בין אפגניסטן לפקיסטן ומתנשא לגובה של 7,708 מטר
ביבי פטימה
מרחצאות ביבי פטימה (Bibi Fatima או Bibi Fotima) הנמצאים במרחק הליכה מהמבצר, הם חוויה מקומית לעילא. הרבה מאוד מקומיים מקרוב ומרחוק מגיעים לטבילה מסורתית במעיינות החמים הבוקעים ישירות מתוך צלע ההר. נשים מקומיות קיבלו אותנו במאור פנים והסבירו על סגולותיהם של המים הבוקעים מהנקבות הטבעיות שבקיר ובתקרה. מאחת בוקעים מים הטובים לשיקום עצמות דואבות, מהשנייה לאיברים הפנימיים, מהשלישית מים המצוינים לעור, והמים הבוקעים מהנקבה הרביעית הם סגולה למי שחפצה להיכנס להריון.
המקום נשמר בצורתו הטבעית ואת פתחי הנקבות מקשטים אזובי קיר צבעוניים כמו מרבד. המים פה נחשבים לטהורים והטבילה היא בעירום מלא. בצד השני התרחצו הגברים. בדרך חזרה מן המרחצאות גבר מקומי כל כך התלהב מהתלתלים שלי, עד שביקש רשות לגעת בהם, ביקש לדעת בת כמה אני ובירך אותי לבריאות והצלחה...
צ'ון צ'ון
המשכנו צפונה ומזרחה אל האזורים הגבוהים של רמת פמיר. היום נחצה את מעבר ההרים חארגוש (Khrgush) שגובהו 4,344 מטר, זאת בתנאי שהגשר שהתמוטט לאחרונה יהיה עביר. במשך דקות ארוכות הג'יפים התנהלו לאיטם כשהם נאבקים בסלעים ובנהר הסוחף. בסוף עברנו את המכשול והמשכנו בנוף ירח אל התיישבות של קירגיזים בדרום-מערב טג'יקיסטן.
רומיש, הנהג החמוד שלנו, השמיע את הלהיט צ'ון צ'ון (יקירי, אלא מה?), והג'יפ עשה את דרכו לאורך יובל של הפנג', הזורם פה כמו על סטרואידים. ארנב בר דילג בצד הדרך. ענן התיישב על ההר, מרמיטות שמנמנות דהרו על פני עשב של ישימון ירוק. אדמות המלחה הלבנות והגבעות שנראו כמו משורטטות, שיוו לאזור מראה פוסט אפוקליפטי. להשלמת החיזיון הופיע לפתע כמו משומקום האופנוען הרוסי אולג.
מרחוק כבר נראו האגמים בולונקול (Bulunkul) הכחול הנמצא בגובה של כ-3,800 מטר, ויאשיקול (Yashikul) הטורקיזי. הכפר בולונקול הוא אחד מהמקומות הקרים ביותר במרכז אסיה ובעולם בכלל. בחורף הטמפרטורות פה צונחות ל-65 מעלות מתחת לאפס ואמצעי החימום היחידי הוא תנורי הסקה והבגדים העשויים מצמר היאקים.
הדרך הטרנס פמירית
התחלנו את דרכנו בחזרה צפונה ומערבה, על הדרך הטרנס פמירית המפורסמת (Pamir Highway), ששמה הרשמי הוא M41 והיא גבוהה וצרה כמו חלום בלהות. זאת היא הדרך הבינלאומית השנייה בגובהה בעולם אחרי דרך קרקוראם (Karakoram) המקשרת בין פקיסטן לסין, והיא מהווה מוקד משיכה לטיילים ולהרפתקנים.
ועל הדרך הזאת, הנמנית עם חמש הדרכים עם הנוף הכי מהמם בעולם, נוסעות משאיות ענק היוצאות מדושנבה ועד סין הן מגיעות. זאת היא דרך המשי במתכונתה העכשווית, הפחות רומנטית... וכך קרה, שמשאית ענקית לבנה נתקעה לפנינו וחסמה לגמרי את התנועה.
הג'יפ שלנו שהיה האחרון בשיירה נתקע מאחוריה יחד אתנו והמזוודות, וכבר עוד רגע ערב. יתר הג'יפים עוד הספיקו לעבור לפני המשאית שנתקעה. השארנו את המזוודות בג'יפ, עקפנו ברגל את המשאיות התקועות ועלינו על הג'יפים האחרים. הג'יפ שלנו והנהג המסכן רומיש נשארו תקועים עוד שעות ארוכות עד שהצליחו לגרור בעזרת כבל את המשאית התקועה למקום שבו אפשר היה לעקוף אותה מבלי להתאבד לתהום.
בפאתי חורוג ניצבת אנדרטה לרכב הראשון שנסע על הטרנס פמירית. 700 הקילומטרים הראשונים של הדרך נסללו בשנות השלושים של המאה העשרים על ידי מהנדסים ועובדים רוסיים. בהמשך נסללו עוד כמה מאות קילומטרים, אך על אורכה הכולל אין תמימות דעים. יש האומרים 1,008 קילומטר ויש הגורסים למעלה מ-1,200. כך או כך, התחזוקה בה כמעט שאינה מורגשת.
אלף לילה ולילה
יומיים אחר כך מצאנו את עצמנו חזרה בדושנבה, במסעדת בוכרה שהיא מהטובות בעיר. היה ערב. אורות המסעדה נצנצו במראות ובנברשות הענקיות מעל שולחן שהזכיר משתה מאלף לילה ולילה. משפחות שלמות חגגו לצלילי מוזיקה, זמרת, רקדניות ורקדנים בהופעות שחבל על הזמן. ואת מי פגשנו אם לא את אולג, האופנוען הרוסי, שהגיע לחגוג עם חברים מקומיים.
ובאמצע כל החגיגה, תינוקת כבת שמונה חודשים, רגועה וחביבה. לא ברור איך אוזניה עמדו ברעש ובצלצולים. היא עברה מיד ליד, מהסבתא לדודה, מהדודה לאימא, מאימא לאבא שסירב למסור אותה לבנות המשפחה, אבל לא עזר לו. כמעט כמו בסרט של פליני.
בשולחן לידינו ישבו שלוש צעירות מקומיות שעישנו נרגילה, חופשיות לגמרי בלבושן ובהתנהגותן. בתוך דקות מצאנו את עצמנו יושבות איתן, צוחקות ורוקדות אל תוך הלילה. אח, איזה לילה.
מנהרת הפחד
זמן מה אחרי שעוזבים את דושנבה מגיעים אל מנהרת אנזוב (Anzob), היא "מנהרת הפחד", הנמצאת כ-80 קילומטר מצפון-מערב לדושנבה. המנהרה, הבנויה בגובה של 2,720 מטר, נפתחה רשמית לתנועה ב-2006 כדי לעקוף את מעבר ההרים האימתני אנזוב, ומחברת בין הבירה דושנבה לעיר השנייה בגודלה במדינה, חוג'נד (Khujand).
היא נבנתה על ידי חברה איראנית והנסיעה בה היא הרפתקה בפני עצמה. היא נחשבת למנהרה המסוכנת ביותר בעולם, 5,040 מטר של מחדל תחבורתי- בטיחותי, עם נחלים זורמים, מהמורות מתחת לרצפה הבוצית וסלעים חשופים. למעט מאוורר אחד, אין בה פתחי אוורור, לא פתחי מילוט, לא ניקוז, לא דיפון, לא אורות, והמכוניות נוסעות באורות מהבהבים כדי לסמן את הנתיב.
אם לא די בכך, המנהרה היא נתיב תנועה מרכזי ומאות משאיות ענקיות עוברות בה מדי יום. כשעוברים בה כדאי לא לחשוב על מה עלול לקרות שם במקרה חירום... הסינים שהוזמנו לנסות ולשדרג, הרימו ידיים. פשוט, לחפור ולבנות מחדש. הליצנים אומרים שאם זהו סטנדרט הבנייה של האיראנים לא נראה שיש לנו ממה לחשוש.
אגמי הדמעות
לא רק הרי פמיר. בצפון-מערב המדינה מתנשא רכס הרי הפאן (Fann). הרי הפאן רכים יותר אך לא פחות יפהפיים מהרי פמיר ונראים כמו אגדת צבע באדום ירקרק, תכלת ואפור עם פסגות מושלגות.
נסענו לאורכו של נהר שינג (Shing) הטורקיזי אל אגמי מרגוזור (Marguzor) - מכלול של שבעה אגמים קרחוניים המחוברים ביניהם באמצעות הנהר, וכל אגם שונה מחברו. צבעיהם התוססים של האגמים - טורקיז, תכלת, ירקרק ועד סגול כהה - משתנים לפי האור הנופל עליהם. תכולת מינרלים גבוהה, במיוחד של קלציום וסודיום, תורמת לצבעיהם המרצדים ולמי הקריסטל הצלולים. במדינה שבה אפשר לגלות אגם מאחורי כל פינה, אגמי מרגוזור באמת מרהיבים.
מדרך הטבע אגדות לא מעטות נקשרו בשבעת האגמים. אחת מהן מספרת על איש זקן, אב לשבע בנות יפהפיות, שאיבד את דרכו בעמק. שבע הבנות יצאו לחפש את אביהן אך הוא מעולם לא נמצא. ישבו הבנות בצד הדרך המתפתלת ובכו. דמעותיהן מילאו את העמק כולו, הן טבעו ובמקום שישבה כל אחת מהן נוצר אגם. יש האומרים שהאגם הראשון, שנוצר במקום בו ישבה מיז'גון, שהייתה הצעירה והיפה מכולן, הוא היפה ביותר. ההסבר הקצת יותר מדעי הוא שהאגמים הם תוצאה של רעידות אדמה תכופות ומפולות בוץ, שיצרו סכרים טבעיים.
מזובין מהטה לפרדי מרקיורי
היא כונתה "פומפי של מרכז אסיה". כה רבה הייתה חשיבותה של העיר ההיסטורית סרזם (Sarazm), הנמצאת כיום ברובה מתחת לאדמה. גם החלק הקטן שכבר נחפר ונחקר, מצית את הדמיון. סרזם הייתה עיר חומה שתחילתה לפני כ-5500 שנה, ומעריכים שהיא העיר העתיקה ביותר במרכז אסיה. ואכן, פירוש השם סרזם הוא "תחילת העולם". העיר ממוקמת על גבעה הצופה על פנג'קנט (Panjakent), בירת מחוז פנג'קנט שבמערב טג'יקיסטן ואחת מהערים הגדולות כיום במדינה.
כבר מימי קדם כרו פה נחושת ואבני טורקיז, ובשנת 400 לערך סרזם הייתה לאחת מהחשובות שבערי דרך המשי. בחפירות נמצאו מבני מגורים מבוץ, בתי מלאכה, מצודה וארמון גדול. התגלתה גם עיר מתים עם עדות לגלוסקמאות ומזבחות, כמו גם שני מקדשים זורואסטרים שבהם קיימו הזורואסטרים את טקסיהם ובהם בערה אש תמיד. בניגוד לסברה, הם לא עבדו את האש, אך ראו בה סמל לחוכמת האל.
העיר נמצאת כיום ברשימת אתרי מורשת של אונסק"ו ובין הממצאים הראויים במיוחד לציון אפשר למצוא ציורי פרסקו שהשתמרו להפליא וחושפים היבטים מרתקים של החיים והאמונות של התקופה. כמה מהממצאים הללו מוצגים כיום במוזיאון רודקי (Rudaki) שבפנג'קנט המודרנית, אחדים במוזיאון הלאומי של דושנבה ואחרים בסנט. פטרבורג ברוסיה. אגב, עם הזורואסטרים המפורסמים בעת החדשה נמנים המנצח זובין מהטה ופרדי מרקיורי המנוח.
מחכה לגילויה
חזרתי די מסוחררת מהטיול הזה. טג'יקיסטן היא ארץ המחכה לגילויה, שבויה בנופיה הדרמטיים ובעבר המפואר של דרך המשי. היא נחשבת אמנם לענייה שבמדינות מרכז אסיה, אך קשה למצוא עם מסביר פנים ונדיב יותר. באחד הימים בהפסקה קצרה על אם הדרך, יצאנו לרגע מהג'יפים והתחלנו לרקוד כדי לחלץ עצמות. איפה עוד יכול להגיח לפתע גבר מקומי ולהעיף אותי בזרועותיו לצלילי המוזיקה שבקעה מאחד מהג'יפים?
צילומים: נורית לב, אראלה יואל, מוסה אזולאי, גליה גוטמן, מרשתת
מידע:
הדרכה: אניה קוזלובה
ארגון: אקו טיולי שטח
שטח: עם שטח של 143,100 קמ"ר טג'יקיסטן היא הקטנה שבין ה"סטנים"
תושבים: כתשעה מיליון
מטבע: סומוני
שפה: ניב פרסי. דוברי פרסית יוכלו להסתדר כאן בקלות
כתוב יפה ומעניין , מקווה להגיע לשם בעתיד
מרתק! כל הכבוד.