האיים הקוריליים, רוסיה

האיים שלא שמעתם עליהם

בשעה ששטנו בין סימושיר (Simushir) ליאנקיצ'ה (Yankicha), שניים בשרשרת האיים הקוריליים (Kuril Islands) שבמזרח הרחוק של רוסיה, נראה לפתע במשקפת סנפיר גדול ושחור. הסנפיר התקרב, ואז הצטרף עוד סנפיר ועוד אחד. לא עברו עשר דקות, וזכינו למחזה של פעם בחיים. כשלושים אורקות (Orca, לוויתן קטלן), בוגרים ופעוטות, שטו כמעט נוגעים בספינה, עד שבשלב מסוים לא ידענו לאיזה כיוון להפנות את המבט. ארמדה שלמה הקיפה את הספינה. נקבה ענקית ביצעה פעלולי זנב וסחטה תשואות. השואו נמשך כרבע שעה, אולי יותר. אנשים עמדו על הסיפון אחוזי התרגשות, חלקם עם דמעות בעיניים. אחרי דקות ארוכות הלהקה שטה משם בהוד מלכותי ונעלמה במרחבי האוקיינוס. גם אלכסנדר פרוס, הקפטן הרוסי הקשוח של הספינה שלנו "פרופסור חרומוב", שמרבה לשייט באזור, אמר שזו רק פעם שלישית בחייו שהוא עד למחזה כזה.

את המסע לאיים הקוריליים התחלנו בנמל של פטרופבלובסק קמצ'טסקי, בירת חצי האי קמצ'טקה, שם עגנה הספינה כשעל סיפונה 48 נוסעים. מעברו השני של המפרץ נשקף החרוט המושלם של הר הגעש אווצ'ה (Avacha).

בשעה 17:00 הספינה הרימה עוגן. תוכי הים (Tufted puffin) הצבעוני שעופף מעל לרציף היה הקמע שהמסע עתיד להצליח. שטנו לכיוון מזרח-צפון-מזרח, אל ים ברינג (Bering). באי קומנדר (Commander) שבים ברינג ניצבת אנדרטה. עמדתי לרגלי האנדרטה והתרגשתי. כאן נקבר ב-1741 מגלה הארצות ויטוס ברינג שמסעותיו בשירות הצאר פטר הגדול הובילו לשורה של תגליות גאוגרפיות יוצאות דופן.

לעת ערב יצאנו על גבי סירות זודיאק לשיט בין צוקי ים דרמטיים שעליהם קיננו אלפי בני כנף, בהם יסעורים שחפיים (Fulmar), אוריות (Guillemot) והמון תוכי ים עם מקור אדום-כתום לוהט. הם רכבו על הגלים וחצו את האוויר כמו בובות צעצוע שמישהו מתח להן את הקפיץ. לא יפה לצחוק על ציפור, אבל בחיי שקשה להתאפק למראה תוכי הים המשעשעים האלה. על שני סלעים ענקיים רבצו להקות קולניות של אריות ים ממין Steller החיים בצפון האוקיינוס השקט, והם הגדולים מסוגם. משקלו של זכר בוגר יכול להגיע ליותר מטונה והוא מקיף את עצמו בהרמון שלם של נקבות.

היפנים רוצים לאכול את כל הדגים

שרשרת האיים הקוריליים נמתחת בצפון האוקיינוס השקט בין רוסיה ליפן. אין בה חופים זהובים, אין דקלים וגם לא פינה קולדה. אז למה להגיע למקום הנידח הזה שרק כ–150 תיירים פוקדים בשנה? כי כל אי שונה מחברו, יש בהם טבע יוצא דופן, תרבות ילידית שהולכת ונכחדת ותחושה של קצה העולם. מרתקת לא פחות היא ההיסטוריה של האיים: יותר מ-70 שנה אחרי שנורתה הירייה האחרונה במלחמת העולם השנייה, שתי המדינות עדיין לא מצליחות ליישב ביניהן סכסוך טריטוריאלי עיקש ועקוב מדם. את הסיפור המלא אודות הסכסוך תוכלו לשמוע בהרצאה.

המשכנו לשוט דרומה. הספינה עשתה את דרכה בערפל אל האי אטלסובה, (Atlasova בתמונה משמאל), שבו ניצב הר הגעש הגבוה ביותר באיים הקוריליים, 2,339 מטרים גובהו. ביצנית (Rock Sandpiper, ציפור ממשפחת החרטומניים) התיישבה על חרטום הספינה, לא מתרגשת מכך שהר הגעש שמתקרב ומתקרב התפרץ לאחרונה ב-1986 ומי יודע מתי יחליט להתפרץ שוב. אגב, כשבועיים אחרי שחזרנו בבטחה הביתה התפרץ בלי כל אזהרה, לראשונה מאז 1924, הר הגעש שעל האי ראיקוקה (Raikoke), שבמרכז שרשרת האיים הקוריליים.

אחרי הערפל יצאה השמש. הספינה הטילה עוגן מול האי וההר ניצב מולנו נשגב ומלכותי. בזמנים עברו בהם יפן שלטה על האיים הקוריליים, הר אטלסובה היה פופולרי בקרב ציירים יפנים כמעט כמו הר פוג'י, והם נהרו לכאן לשאוב השראה. מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר האיים חזרו לחיק רוסיה, היפנים ממעטים לפקוד את האזור. "גם הם פטריוטים", אמר בחיוך סרגיי, נציג רשות הדיג הרוסית שהפליג אתנו כל הדרך לוודא שאין פגיעה באזורי הדיג.

שאלתי אותו מה הוא חושב על הסכסוך היפני-רוסי המתמשך על האיים הקוריליים. "היפנים רוצים לאכול את כל הדגים בים ולהכין מהם סושי וסשימי, אבל זאת אדמה רוסית", אמר. מי היה מאמין. אני עומדת על אי במזרח הרחוק הרוסי במקום של אין אדם, הר געש אדיר מעלי, ושרה שירי מלחמה רוסיים עם פטריוט גאה. סבו מצד אמו, בעל שלושה עיטורי גיבור ברית המועצות, היה ב-1945 בין משחררי ורשה, העיר שבה נולדתי כמה שנים מאוחר יותר. סבו השני לחם בסטלינגרד. "תכתבי טוב על רוסיה", ביקש בחיוך.

התושבים המקוריים של האיים הקוריליים - האיינו (Ainu), האורוק (Orok) והניבח (Nivkh) - אינם יפנים. הם קרובים במוצאם לקבוצות אתניות מצפון מזרח אסיה ששרידיהן חיים כיום גם בסיביר ובקמצ'טקה.

בסיס צוללות נטוש, פרשיות עלומות וסצנה מתוך סרט של היצ'קוק

יומיים אחר כך הגענו אל האי סימושיר, שם ניצב בסיס צוללות נטוש. חזרנו אל העידן הסובייטי הסודי. הבסיס הענקי הזה שבימי זהרו התגוררו בו מאות חיילים ובני משפחותיהם, ננטש בחטף באמצע שנות התשעים, עם נפילת ברית המועצות. במשך כשלוש שעות היינו חופשיים לשוטט בו כאוות נפשנו. המחזה היה לא פחות מרדוף רוחות. עשרות מבנים טרומיים, בהם מבני מגורים, בית חולים ובית ספר, עמדו נטושים, הרוסים מבפנים. פסענו בין שברי זכוכיות ומתכות, חפצי בית, תותח אנטי אווירי, מנוע שלם של ספינה, חלקי מנועים, מנוף חלוד, טרקטור... חיים שלמים עמדו פה אילמים כמו תפאורה לסרט אימים. בין כל אלה צומחים פרחים נהדרים בצבעים שונים, והצַפָּרִים שבינינו גילו אפילו פתיאלי (Pine grosbeak) יפהפה עם חזה אדמדם, וקיק אגוזים מנוקד (Eurasian Grosbeak) בעל מקור ארוך ומרשים. הטבע, כך נראה, חזק מהכול.

ראיון מפתיע במטבח של באבא יאגה

ככל שהמשכנו להפליג דרומה האיים נעשו ירוקים ומיוערים יותר. לאורכו של האי איטורופ (Iturup) שאורכו למעלה מ-200 קילומטר, ניצבים יותר מעשרים הרי געש. הוא ירוק מאוד, מבעבע מאוד, משופע במעיינות חמים וקיטור שמתפרץ מהאדמה, ויש בו יער ממוזג של עצי לבנה, אורן ואלון. בניגוד לרוב האיים בשרשרת, הוא אפילו מיושב במקצת.

בואה של הספינה שלנו אל איטורופ, מקום שרק לעיתים נדירות מגיעים אליו מבקרים, הפך אותנו מיד ל"אייטם" חדשותי; צלם וכתבת של תחנת הטלוויזיה המקומית עטו עלינו כמוצאי שלל רב. אחרי לא מעט ימים שבהם התושבים היחידים שנתקלנו בהם היו עופות, שועלים, דובים ולווייתנים, באיטורופ ראינו גם הולכי על שתיים. התבדחתי ואמרתי לכתבת ולצלם שהגייזרים והבוץ המבעבע מזכירים לי את המטבח של באבא יאגה, המכשפה הרוסית מן האגדות. מרוב צחוק הם שאלו אם יוכלו לראיין אותי על החוויה התיירותית באי.

הנה קטע מהראיון המפתיע:

שאלה: מה הניע אותך להרחיק עד לאיים הקוריליים?

תשובה: הסקרנות

שאלה: האם נראה לך שמספר התיירים המגיעים לקוריליים, שהוא כיום זעיר שבזעירים, עשוי לגדול?

תשובה: האיים אף פעם לא יהיו אתר של תיירות מיינסטרים. הפוטנציאל טמון בפלח אוכלוסייה גדל והולך של בעלי אמצעים שהיו כבר כמעט בכל מקום ומחפשים מקומות שהם באמת מחוץ למפה.

שאלה: האם שמעת על הסכסוך היפני-רוסי הנוגע לקוריליים?

תשובה: בוודאי

שאלה: ומה את חושבת על כך?

מובן שהפגנתי הזדהות מלאה עם המארחים ועניתי: מה זאת אומרת? זאת אדמה רוסית!

אם בקרוב תשמעו שהוכרזתי אישיות בלתי רצויה ביפן, תדעו למה.

מחנה כפייה, אשה ופרה

למחרת בבוקר הספינה עגנה בתחנתנו האחרונה, נמל קורסקוב (Korsakov) שבאי סחלין (Sakhalin), הגדול באיי רוסיה (שמנהלתית אינו שייך לאיים הקוריליים). שטחו 76,400 קילומטרים רבועים ומספר תושביו כמעט חצי מיליון. ההיסטוריה של סחלין היא בת אלפי שנים, אלימה ומלאת תהפוכות. ב-1869 הוקם באי מחנה כפייה, אחד מהידועים לשמצה ברוסיה, וב-1875 החלו לזרום אליו אסירים מאודסה, קישינב, חרקוב. על פי רישומים כ-36 אלף עובדי כפייה הובלו לכאן ברגל כשעל רגליהם משקולות אשר נאסר עליהם להסיר. על התנהגות טובה הם הורשו להגיש בקשה לפרה ולאשה. יותר מאוחר החלו להגלות לכאן גם נשים, וכל אשה הוקצתה מראש לאסיר מסוים, מבלי שנשאלה לדעתה.

לא רק ההיסטוריה. גם האקלים יודע להיות פה זועף וקר. "הקיץ פה נמשך כשבועיים", אמרה בחיוך ולנטינה, מורת הדרך המקומית שלנו, "אבל הטבע יפהפה; אגמים, נהרות, מפלים, מאות דובים, שועלים, חמישה סוגי איילים והמון בעלי כנף".

בירת האי, יוז'נו-סחלינסק, הפתיעה אותנו בגדול. ציפינו למצוא עיר חבוטה ואפורה וגילינו עיר יפה, מטופחת, משופעת בגנים, בניינים מרשימים, שדרות רחבות. מעניין במיוחד הוא המוזיאון האתנוגרפי השוכן במבנה נהדר שנבנה על ידי היפנים כשעוד שלטו באי. בולט כאן ריבוי תושבים בעלי עיניים מלוכסנות. "כאשר היפנים שלטו באי הם הביאו לכאן אלפי קוריאנים ככוח עבודה זול, ובתום מלחמת העולם השנייה השאירו אותם בסחלין", הסבירה ולנטינה.

כארבעים קילומטר בסך הכל מפרידים בין סחלין להוקאידו, האי הצפוני של יפן. ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, נפגש אמנם מספר פעמים עם ולדימיר פוטין במטרה לקדם הסכם על השבת ארבעה מהאיים הקוריליים לידי יפן. אבל נראה שרק אם רוסיה תזדקק נואשות לכסף יפני היא תסכים להיפרד משטח כלשהו באיים.

לפוסט נוסף על מסע בסיביר לחצו כאן

להרצאה על האיים הקוריליים. להרצאות על מקומות נוספים בסיביר: טאימיר, אגם בייקל וקמצ'טקה